שיעורי הרב שלמה אבינר

בלי כוונה

ש: מה שווה מצווה בלי כוונה?

ת: הרבה מאוד! למשל תפילה בלי כוונה כמו גוף בלי נשמה. תפילה עם כוונה זה כמו קרבן זבחים, בלי כוונה כמו קרבן מנחה (שו"ת הרשב"א א תכג. תוספת מעשה רב ס"ק יב).

מצוות של חילוני

ש: האם יש ערך שאדם חילוני שאינו מקיים הרבה ממצוות התורה, בכל זאת יניח תפילין, שהרי הוא חש בכך חוסר ישרות, כאומר לעצמו: או הכל או שום דבר.

ת: בודאי שיש ערך לכל מצוה בפני עצמה. אם אדם אינו מקיים מצוה מסויימת כגון שבת או טהרת המשפחה, אין זה פוטר אותו ממצוה אחרת, כגון אהבת הרע, ישוב הארץ, או תפילין. וכבר כתב על זה רבנו הגדול הרמב"ם באגרת קידוש השם, וסיים שלא צריך לדחות מחללי שבתות ושאר עוברי עבירות כאשר באים לבית הכנסת, וכותב: "וסמכו על זה מדברי שלמה, עליו השלום, שאמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב' (משלי ו ל) – אל יבוזו לפושעי ישראל שהם באים בסתר לגנוב מצוות". וכל המקיים מצוה, יבורך מן השמים.

הלכה ומציאות

ש: כאשר המציאות בעייתית, האם פסיקת ההלכה צריכה להתחשב בה ולא להיות נוקשה?

ת: החיים המקולקלים לא ישפיעו על פסיקת ההלכה אלא אדרבה יד ד' רוממה והיא תרים את החיים המקלקולים. עין איה שבת פרק א אות עט. פרק ט אות טז.

צאת הכוכבים לרבנו תם

ש: התפרסם עתה ספר הטוען שהחישוב של צאת הכוכבים לפי רבנו תם הנפוץ אצל רבים הוא טעות וחומרא חדשה ללא צורך. מה לעשות?

ת: טענות הספר "בין השמשות דר"ת", הינן חזקות וידועות, אבל כבר נדחו מזמן על ידי פוסקים רבים. עיין זמני היום בהלכה לד. אוצר הזמנים בירורים ז. ואין זו חומרא חדשה. כף החיים תפט מד. אלא זו חומרא שיש לה מקום.

גוי – תינוק שנשבה

ש: האם לגוי שחי במקום מרוחק בעולם, שלא פתח תנ"ך מימיו ולא שמע על שבע מצוות בני נח, יש דין תינוק שנשבה? מהיכן הוא אמור לדעת מה לעשות?

ת: אין אצל גוי דין תינוק שנשבה ואין אצלו דין שוגג. שבע מצוות בני נח הן דברים יסודיים מוסריים שאף אדם אינו יכול לטעון שאינו יודע אותם. הרמב"ם כותב שאם הוא מקיים אותן מאיסור התורה, יש לו דין חסיד אומות העולם, ואם הגיע אליהן מצד השכל וההיגיון, יש לו דין חכם אומות העולם (הלכות מלכים ח יא). אבל כיון שהם דברים הגיוניים ישרים, הוא אינו יכול לטעון שלא הגיע אליהם דרך שׂכלו, שהרי יש לאדם בחירה חופשית לחשוב באופן ישר, כדברי הרמב"ם שלפיהם יש לאדם בחירה חופשית ביחס לידיעותיו "מדע מן המדעות" (הלכות תשובה ה ד) וביחס להכרעותיו השכליות (שמנה פרקים לרמב"ם פרק ב). לכן אין אצל בן נח דין פטור משוגג, והוא נהרג בלי התראה (סנהדרין נז ב) כלומר אם עלה על דעתו שדברים אלו מותרים, זה לא נחשב שוגג אלא שוגג הקרוב למזיד (רמב"ם מלכים י א), ולמדו זאת מאבימלך שלא יכול לטעון שלא ידע שבן נח נהרג על כך, שהיה לו ללמוד ולא למד (מכות ט ב), כיוון שאלו דברים ישרים והגיוניים, לעומת התורה שיש בה גם דברים רבים המתנשאים מעל לשכל האנושי.

פרוטה

ש: מה זה פרוטה?

ת: 1\40 גרם כסף. בימינו זה בערך 5 אג'. בדור מחיר של אונקיה כסף שהם 31.1 גרם (שו"ת שאילת שלמה א רצא, תג).

שלוחי מצווה אינם ניזוקים

ש: אם שלוחי מצווה אינם ניזוקים, למה מתו אלו שהלכו לשחרר את נחשון ווקסמן הי"ד?

ת: חכמים שמסרו כלל זה הסבירו שהוא לא נאמר כאשר הנזק שכיח (פסחים ח, ב). אגב, הוא הדין בכל מלחמות ישראל ואיני יודע למה לא שאלת עליהן.

הלכה ומציאות

ש: האם ניתן לומר שההלכה משתנה לפי המציאות?

ת: לא. אלא אם המציאות אינה כפי ההלכה, יש לשנות את המציאות. התורה מדריכה אותנו כיצד המציאות צריכה להיות (עי' נתיבות עולם, נתיב התורה יד).

כבית הלל

ש: האם לעתיד לבוא תתבטלנה כל הגזרות והלכה תהיה בכל דבר כבית הלל?

ת: לעתיד לבוא הלכה כבית שמאי, מידת הדין (תוספות חדשים פרקי אבות א א. קובץ מאמרים מהג"ר אלחנן ווסרמן בקובץ מאמרים א לג).

תלמוד בבלי

ש: למה הלכה קובעת על פי תלמוד בבלי יותר מירושלמי?

ת: בתראי. רי"ף בסוף עירובין.

רבי שמעון בר יוחאי

ש: למה אין כלל שהלכה כרשב"י, הרי היה גדול מכולם?

ת: בגלל מעלתו הרוחנית העילאית, לא העמיד מעשה גשמי. של"ה, פרשת פרה, הגהה ד"ה ימנה יובן.

שיעור כזית

ש: הרב כתב ששיעור כזית נמדד לפי נפח. האם גם לספרדים? כי כף החיים (קסח מו) אומר שמודדים לפי משקל.

ת: דבריו הם לחומרא, כי קשה לאדם למדוד נפח. כלומר זו חומרה למזון קל מן המים, אבל לקולא למזון כבד מן המים.

מנהגי מרוקו

ש: משפחתי ממרוקו, ויש מנהגים רבים כמו אשכנזים ולא כמו השולחן ערוך. מה לעשות?

ת: מנהגי מרוקו הקדומים והקבועים מיוסדים על הררי קודש, לא השפעה אשכנזית, אלא על פסיקה שקדמה לשולחן ערוך (עי' ס' דברי שלום ואמת להרב שלמה טולידאנו).

פרטים קטנים

ש: יש אנשים שמקפידים על פרטים קטנים שבהלכה ומסבכים את החיים. האם זו דרך ד'?

ת: זו דרך ד'. גם הפרטים הקטנים הם רצון ד', ובהם נמצא אור גדול. עיין רמב"ם סוף הלכות יסודי פרק ד שדבר קטן הוא הבונה את החיים בקדושה, וגם הוא לאור דבר גדול.

סור מרע ועשה טוב

ש: במה להתמקד – סור מרע או עשה טוב?

ת: כל מה שאמר ד', נעשה ונשמע, אבל סור מרע קודם. עיין מסילת ישרים פרקים ב-ה לפני פרקים ו-ט.

חומרה וקולא

ש: מה עדיף, להחמיר כדי להיות בטוח שלא יעברו, או להקל כדי לא להכביד מה שעלול לגרום לא לקיים מה שחייבים?

ת: מחלוקת בין רבי אליעזר לגדוש סאה ורבי יהושע למחוק סאה לגבי י"ח דבר. שבת קנג ב. או לגבי לימוד שתי הלכות ביום ובלילה, של רבי יוחנן אסור לומר לעם הארץ ולפי רבא מצוה לומר. מנחות צט ב.

חומרה

ש: למה המחמיר תבוא עליו ברכה אם כח דהיתרא עדיף?

ת: בפסיקת הלכה, יש להתאמץ להקל. אך אחרי שנפסק לקולא, מי שרוצה להחמיר תבוא עליו ברכה.

ש: איך יודעים אם דברי הפוסקים הם דין או חומרה?

ת: על פי השוואה עם מקורות אחרים.

ש: האם ראוי להחמיר בהלכה?

ת: אחרי שמקיימים את החובה. עיין מסילת ישרים שער הפרישות.

קולא וחומרה

ש: למה יש עניינים שהרב מקל, ויש עוד עניינים שהרב מחמיר? האם הרב הוא מחמיר או מיקל?

ת: הדברים לא קשורים אחד ושני. יש דברים שההכרעה ההלכתית יוצאת לאיסור, ויש דברים שיוצאים להיתר. כל דבר לגופו.

שכר מצוות

ש: כתוב בקריאת שמע שאם מקיימים מצוות יש פרנסה, ובכל זאת יש אנשים צדיקים שסובלים מעוני?

ת: נכון. לפעמים יש צדיק ורע לו, מסיבות אחרות. יש סיבות רבות שמרכיבות את ההנהגה האלהית. עיין דרך ד' לרמח"ל.

היתר ועברות

ש: מי שנמצא ברמה רוחנית ירודה, האם אפשר להתיר לו לעשות עבירות שמכל מקום יעשה אותן, כדי שירגיש שהוא עדיין דתי, כגון קימה מאוחר לאחר זמן קריאת שמע או נגיעה בבנות?

ת: חלילה. עבודה זרה ותרנית. מה שמותר הוא להתאזר בסבלנות. סבלנות אינה ויתור.

איטר

ש: אני איטר. האם יש ספרים עם פירוט ההלכות?

ת: א. הגר"ח קניבסקי. קונטרס איש איטר בספרו על מס' תפילין. גם בנפרד עם פירוש ימין משה. ב. כמה תשובות בשו"ת באר משה. הגר"מ שטרן. ג. הרב גדליה גולדברג. "בן איש ימיני". ד. הרב א' הורוביץ. דבר הלכה ח"ב. ה. הרבנים נחמנסון. דיני איטר.

יהדות על פי האם

ש: מדוע יהדותו של ילד תלויה באמו ולא באביו כשאר דברים?

ת: כי הסגולה האלהית יותר חזקה בה. עיין סידור עולת ראיה – שעשני כרצונו.

קבלה והלכה

ש: מה עושים אם יש סתירה בין הלכה לבין קבלה?

ת: הגאון מווילנא טוען שאין סתירה, ומי שרואה סתירה סימן שלא הבין. בעומק, הכל אחד.

מצוות דרבנן

ש: למה ספק דרבנן להקל? וכי מצוה דרבנן הינה פחותה ממצוה מן התורה, הרי גם היא מן התורה מדין לא תסור?

ת: גם בין מצוות מן התורה יש מדרגות.

קשה להיות יהודי

ש: למה כל כך קשה להיות יהודי?

ת: אם עושים בהדרגה זה קל, כמוסבר במסילת ישרים. [ואמר הגר"מ פיינשטיין שאמירה זו – שאמרו ביידיש: "ס’איז שווער צו זיין א ייד", היינו "קשה להיות יהודי" – הרחיקה כ"כ הרבה משפחות באמריקה מהתורה. ויש ללמד איזה זכות היא להיות יהודי. וכן כתב הרבה פעמים בספרו דרש משה. למשל, עיין בראשית לא יד. ויקרא כא א – רשם מ"צ.]

בין אדם לחברו

ש: מה יותר חשוב לחינוך ילד ובמה להשקיע יותר - בין אדם לד' או בין אדם לחברו?

ת: ד' מעדיף יותר מצוות בין אדם לחברו. רא"ש ריש פאה. כי בין אדם לחברו גם כולל בין אדם לד'. [והוא הדין כל שכן בהידור מצוה. מסופר על ר' אריה לוין שנכנס לחנות לקנות אתרוג. הציץ ר' אריה בתיבות העץ, שלח ידו אל רפידת צמר הפשתן, שלף אתרוג, שאל מחירו, שילם את אשר השית עליו המוכר ויצא לעיניהם הנדהמות של הנוכחים. שאלו אחד הנוכחים, האם לא נשתכחה ממנו ההלכה שחייב אדם להדר באתרוגו (סוכה לא א)? השיב ר' אריה: "שתי מצוות צריכות הידור. אתרוג, שנאמר בו: 'פרי עץ הדר', וכיבוד זקנים, שנאמר בו: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'. ואתה, צא לרחובה של עיר וראה כמה מקפידים אחינו בני ישראל במצווה הראשונה וכמה ליבם ג והם דשים בעקבם את המצווה השנייה. ואתה, ילדי היקר, אמור בעצמך, מה ראוי, לדעתך, להדר בו יותר..." (צדיק יסוד עולם 116-115). והג"ר משה פיינשטיין היה אופה את מצות המצוה שלו במאפיה אחת שנים רבות. שנה אחת נפתחה מאפיה חדשה עם יותר הידורים, והגרמ"פ אמר שמעתה יאפה מצותיו במאפיה החדשה, אך כשהגיע הדבר לידי מעשה חזר וניחם על דברים אלו, והסביר: אם הוא יעבור ויאפה במאפיה השניה – הכל יעשו כמותו ויעזבו גם הם את המאפיה הישנה, וכך תהרס פרנסתו של הראשון. נשאר הגרמ"פ לאפות מצותיו במאפיה הראשונה, אף שהיתה פחות מהודרת, כדי שלא לאבד מקור פרנסתו של יהודי (מגד גבעות עולם סה-סו. ועיין עוד בתורה תמימה – שמות טו ב אות יב בסוף) – רשם מ"צ.]

יהדות עם חיוך

ש: האם אין מעלה להגיש יהדות עם חיוך כמו בית הלל?

ת: בודאי, בתנאי שזו באמת יהדות אמיתית על פי ההלכה. ואגב לא הלל הוא שאמר הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות אלא שמאי. אבות א טו.

פסיקה עצמאית

ש: האם אסור לפסוק נגד דעת של גדולי הדור?

ת: אדרבה מי שבדרגת פוסק חייב לומר את האמת ולא לבטל דעתו. הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יו"ד ג פח). שו"ת משנה הלכות (ח קלז).

כל המוסיף גורע

ש: מתי אומרים כל המוסיף גורע ומתי אומרים כל המרבה הרי זה משובח?

ת: תלוי אם ההוספה מזיקה מצב אחר. מסילת ישרים פרק כ, משקל החסידות.

אשה פוסקת הלכה

ש: האם אשה יכולה לפסוק הלכה בעניני טהרת המשפחה?

ת: כדי לפסוק, יש לדעת. אם יודעת, יכולה לפסוק, אך זה נדיר מאד. אבל לפסוק מובנו הוא הכרעה בנושא חדש. אך בענינים ישנים שכבר נפסקו, ודאי אשה יכולה, כמובן אם יודעת, ואכן יש יודעות הלכה בתחום זה (רמ"א יו"ד רמב, יד. פתחי תשובה ח"מ ז סק"ה).

מכירת עבירות

ש: מותר למכור עבירות שלי למישהו?

ת: אין דבר כזה.

ש: אפשר להעביר זכויות?

ת: עיין הגהות הרב מרגליות בסוף ספר חסידים.

מעמד האשה

ש: האם מימרות חז"ל לגבי מעמד האשה וקיום מצוותיה הם מפני שהיו גברים?

ת: חלילה! אלא הכל שמימי ברוח הקודש. אגב יש הרבה יותר מימרות לשבחן של נשים ולגנותן של גברים.

פרטי מצוות

ש: למה למצוות יש כל כך הרבה פרטי פרטים. למה אי אפשר לקיימן באופן כללי ודי בכך?

ת: כמו שבטבע, הכל מדוייק בפרטי פרטים, והרי התורה היא נשמת ההויה. [וכן הגרי"ד סולוביצ'יק שהתורה מן השמים כמו הבריאה, וכך חכמתו יתברך עד פרטי הפרטים (דברי הרב קנח-קנט) – רשם מ"צ.]

ריבוי מצות

ש: למה צריך כל כך הרבה מצוות כדי לזכות את ישראל? אפשר להסתפק בקצת? אנא מקורות לעיון.

ת: כדי שלפחות תהיה מצוה אחת שיקיים בשמלות ומסירות. רמב"ם פרוש המשנה סוף מכות. מהר"ל דרך חיים סוף אבות. ספר העיקרים ג כט.

פרישה מן הציבור

ש: אם כל המשפחה מסתכלת בטלויזיה בדברים לא טובים, ואני לא, זה נקרא שאני פורש מן הציבור?

ת: לא. אמנם לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אך לא כאשר עושים דבר איסור. מסילת ישרים פרק ה.

שני עולמות

ש: אני מרגיש בשני עולמות, לומד תורה ומקיים מצוות, וגם חוטא הרבה. אולי אחדול עם התורה והמצוות וכך אהיה שלם עם עצמי?

ת: בודאי לא לוותר אלא להוסיף תורה ומצוות כמה שאפשר. ועי' אגרת קידוש השם לרמב"ם. וכי מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום אחר ויהא ריחו נודף!? (ברכות נא א. עין איה שם).

שמירת מצוות על הירח

ש: האם ישנו חיוב שמירת מצוות על הירח?

ת: שאלה זו נידונה בספרו של הג"ר מנחם כשר, הנקרא "האיש על הירח" (עמ' 55-51). אדם בוודאי חייב במצוות בכל מקום. התורה קדמה לעולם, ואנו חייבים בה ובמצוותיה לא בארץ ישראל בלבד, אלא על פני כל העולם כולו. כמובן, גידולי ירח אינם חייבים בתרומות ומעשרות, שהרי גידולי חוץ לארץ פטורים אף הם מתרומות ומעשרות, אך שאר המצוות, שאינן תלויות בארץ, חיובן לא השתנה. כיצד מחשבים את זמני המצוות בירח? שאלה זו היא שאלה כבדה, וכבר דנו הפוסקים בנושא זה בעניין הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי. שאלות אלו נפתרות על ידי אקסטרפולציה, אומדן מלבר, כלומר על יסוד מקומות שהזמן ידוע בהם. ברם, הירח הוא מחוץ לזמן. לכן כתבו הפוסקים שאדם הנמצא על הירח ממשיך את החשבון מהמקום שיצא ממנו. נמצא, שייתכן שלאנשים שהגיעו למושבה בחלל ממקומות שונים יהיו זמנים שונים. שאלה דומה נשאלה בקשר לקו התאריך על פני כדור הארץ. כידוע, במלחמת העולם השנייה הגיעו תלמידי ישיבת מיר לשנחאי, והייתה ביניהם מחלוקת מתי שבת. היו ששמרו שבת וגם יום כיפור יומיים, והיו ששמרו אחד משני הימים. הגרי"ז מבריסק והחזון איש פסקו שיש לשמור שם שבת ביום ראשון, והגרי"מ טוקצ'ינסקי פסק שיש לשמור ביום שבת. המחלוקת היא היכן עובר קו התאריך, מאה ושמונים מעלות מזרחית לארץ ישראל או תשעים מעלות. בדומה לזה, ייתכן שעל הירח יחיו אנשים שיש להם זמנים שונים: הן לגבי שבת, הן לגבי הכרעה בין יום וללילה. הרב כשר הוסיף שעל הירח מפסידים את מצוות קידוש לבנה. איך אפשר לומר קידוש לבנה כשאתה עומד עליה? וכן נשאל הג"ר מנשה קליין בשו"ת משנה הלכות (ח"ו ס' רנט), האם מותר לומר קידוש לבנה כאשר יש אנשים שעומדים על הירח, כי נראה שעובדים אותם בקידוש הלבנה. הוא השיב שכן, אין נפקא מינה. לדעתו אסור לעלות לירח משום שאין אויר ראוי וזה מסוכן. ובספר נפש הרב (עמ' עט הערה 7) כתוב שרב אחד אמר שיש לשנות את נוסח קידוש הלבנה שכתוב בו "אני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגֹע בך", והרי אפשר עקרונית לנגוע בו. אך הגרי"ד סולוביצ'יק אמר שוודאי כוונתנו לומר שכעת, בשעה שאנו אומרים את ברכת קידוש הלבנה ורגלינו עומדות על גבי הקרקע, כעת אין אנחנו יכולים לנגוע בלבנה. הרב כשר נשאל: האם מותר לדרוך על הלבנה? הרי עושים קידוש לבנה והיא תשמישי מצווה ואסור לבזות תשמישי מצווה. ענה הרב כשר שהירח לא נברא רק כדי שיאמרו קידוש לבנה, יש לו ערך עצמי. בדרך זו יש לשאול, האם מותר לדרוך על אדמת ארץ ישראל, הרי יש מצווה לגור בארץ, והיא תשמיש מצווה? בכל זאת אנו רואים שאנשים דורכים על אדמת ארץ ישראל, כי זו מצווה ללכת בארץ ישראל, וכמו שכתוב: "כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא" (כתובות קיא א).

קביעת זמן מצוות על הירח

ש: כיצד אסטרונאט קובע זמני תפלה על ירח?

ת: על פי המשך החשבון מזמן היציאה (עי' אדם על הירח מהגרמ"מ כשר).

עישון או בנות

ש: מה יותר חמור, עישון או להיות עם בנות?

ת: ודאי, בנות. עיין סנהדרין עה א: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת. רמב"ם יסודי התורה ה. אך גם עישון חמור.

שאלת רב

ש: האם מותר לשאול רב שאף אם איני מתכוון לשמוע לדבריו?

ת: אם אתה אומר לו מראש שזו כוונתך.

עולם הבא

ש: האם אני מקיים רק מצוות בין אדם לחברו יש לי חלק לעולם הבא?

ת: כן. אבל רק חלק.

התייעצות עם רב

ש: על מה צריך להתייעץ עם רב ועל מה אין צורך להתייעץ עם רב?

ת: זו החלטה אישית. אגב, גם התייעצות על השאלה הנ"ל היא החלטה אישית.

תורה ושכל

ש: כשיש שאלה, האם יש לבררה קודם על פי שכל או קודם על פי תורה?

ת: קודם על פי שכל, כמו שכתוב כמה פעמים בגמרא: למה לי קרא, סברא הוא. התורה לא ניתנה לטיפשים אלא לחכמים. ואם אי אפשר על פי השכל, אז על פי תורה, שהיא מעל השכל (בשו"ת חבצלת השרון, כתב הגאון רבי דוד מנחם מאניש באב"ד, אב"ד טרנאפאל, ב כח: "מראש כל אמינא להו מה ששמעתי מפי הרב הגאון מוה"ר דובעריש ראפיפארט ז"ל אבד"ק ראווא, שהי' מקובל מפי רבו הגאון בעמח"ס נודע בשערים אבד"ק לובלין ז"ל שבבואו לפניו איזה שאלה, מקודם הוא שוקל בשכלו על אמיתת הענין לפי שכל אנושי שהדבר אמת, אז הוא מעיין עפ"י חוקי תוה"ק מה משפטו, וכן הוא אצלי". ותשובה זו מובאת בשו"ת מנחת יצחק ט קנ, והוסיף הג"ר יצחק יעקב וייס, אב"ד של העדה החרדית בירושלים: "והוא עפ"י אשר קבלתי מהגאון הגדול [מהר"ש ענגיל] מראדימישלא זצ"ל [שהיה מגדולי הפוסקים בגליציה], אשר אז בעת בחורותי הייתי מתאבק הרבה אצלו, והרבה שאלות עגונות באו לפניו, הי' אומר כללו", עכ"ל. וכן שמעתי שאמר הג"ר משה שטרנבוך, גאב"ד העדה החרדית בירושלים, בשם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, שבכל שאלה קודם צריך להשתמש בשכל לשקול את העובדות לפני שעוסקים בהלכה – מ"צ).

קבלת שני רבנים

ש: האם מותר לי לקבל על עצמי שני רבנים, אחד בעניינים מסויימים, השני בעניינים

ת: כן. כגמרא שאביי עשה הכל כמו רב מלבד שלושה דברים שעשה כשמואל. שבת כב א.

מצוות לאו ליהנות ניתנו

ש: האם גם במצוות דרבנן אומרים מצוות לאו ליהנות ניתנו?

ת: כגון תקיעות שופר שאינן מדאורייתא, מחלוקת ראשונים. שערי יושר. שדי חמד (שערי יושר א-ז. שדי חמד ד 204 – מ"צ).

לעג לרש בעשיית מצוות בפני מי שפטור מהם

ש: מדוע אין משום לעג לרש בעשיית מצוות בפני מי שפטור מהם, כגון בפני חרש שוטה וקטן, בפני נשים במצוות עשה שהזמן גרמא ובאונס דרחמנא פטריה? מה שונים אלו ממת שפטור גם כן מן המצוות ויש בו משום לעג לרש (אסור להיכנס לבית הקברות עם ציצית מגולה משום שהמתים פטורים וזהו לעג להם - שו"ע או"ח כג, א)?

ת: זאת הדרכה כללית כלפי כל רש (עיין מפרשי משלי יז' ה'). אלא כאן יש תקנת חז"ל מיוחדת בגלל החידוש שאין ללעוג לא רק לחי אלא גם למת.

[בשו"ת משנה הלכות (יח, כד), השיב הג"ר מנשה קליין ש"פשוט דליכא לועג לרש במי דמחוייב במקצת ופטור במקצת, דכך גזרה חכמתו יתברך שמו, להתחייב במצוות קצתם בזו וקצתם בזו להבדיל בין החיובים. לאו בין אנשים ונשים, אלא בין אנשים לאנשים ובין נשים לאנשים, שנשים פטורים ממצות עשה שהזמן גרמא ואנשים חייבים. בין אנשים לאנשים בין ישראלים ללויים, בין לויים לכוהנים ובין כוהן הדיוט לכוהן גדול. ופשוט דישראל שאינו יכול לקיים מצות לויים וכן לויים שאינן יכולין לקיים מצות כהונה, וכוהן הדיוט לכוהן גדול, לא מקרי בשביל זה לועג לרש, דכיון דיש לו חיוב שלו ולזה חיוב שלו זה פטור מזה ולאנשים שאינם יכולים לקיים דיני אישות, וכיוצא בזה. ודין לועג לרש לא הוה אלא במי שהיה מתחייב בדבר, ועכשיו הוא נפטר מכל, כהאי גוונא אית ביה משום לועג לרש, שהאחר חייב במה שהוא גם כן היה מחויב בו, ועכשיו הוא נפטר מכל. ובזה מקרא אני דורש 'ולרש אין כל' (שמואל ב יב, ג), כלומר ד'רש' לא מקרי אלא מי שאין לו כל, אבל אם יש לו כל שהוא אין זה לועג לרש, וק"ל - מ"צ].

ויתור על מצוות

ש: שמעתי השקפת עולם כזו שאם יש מצוות או איסורים קשים לאדם אין הוא חייב בהם, כי העיקר שרוצה מאיתנו ד' הוא שנהיה שמחים ונרגיש טוב. יש שיטה כזו?

ת: כן. זו האלילות. עבודה זרה ותרנית. ירושלמי ע"ז. אבל אנו תלמידי אברהם אבינו אומרים: "כל האומר: הקב"ה ותרן הוא, יוותרו חייו". ב"ק נ א. אין ד' מוותר על אף עבירה. ים של שלמה שם כג. אבל אפשר לעשות תשובה. מסילת ישרים פרק ד.

מצוות

ש: האם המצוות הן רק אמצעי לדעת את ד'?

ת: לא. הן עצמן ידיעת ד', עיין ריש ס' התניא.

בשמחה תמיד

ש: מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד – שמחה על מה?

ת: שהוא יהודי ומקיים מצוות. אורחות צדיקים (פסקי תשובה א ג – מ"צ).

לשם ייחוד

ש: האם מותר ומומלץ לאדם לומר לשם ייחוד לפני כל מצווה שעושה?

ת: ודאי לא. אלו דברים עמוקים ורזיים. ומה שאומרים בתפילה, כבר התלונן על זה בשו"ת נודע ביהודה (מהד"ק יו"ד סי' צג) ודי לנו בזה (וסיפר רבנו הרב צבי יהודה שבתשובה על "לשם יחוד", כתב הנו"ב: "ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם וחסידים יכשלו בם", וכשהדפיסו את התשובות לא רצו להדפיס בנוסח זה, ושינו ל"ופושעים יכשלו בם". אמר הנו"ב: אני עשיתי מפושעים חסידים, ואתם עשיתם חסידים לפושעים. גדול שימושה עמ' קכג. האדמו"ר מצאנז, ה"דברי חיים", הפליג מאוד בשבח הנודע יהודה. לעומת חסידים מרוסיה שהרהרו אחרי הנו"ב משום התנגדותו לאמירת לשם יחוד, אמר ה"דברי חיים" שהחולק על הנו"ב הוא אפיקורוס, ומי שאינו מרוצה מזה - שלא יבוא אליו עוד. הדרת קודש עמ' פ. האדמו"ר מצאנז לא נהג לומר לשם יחוד, משום קפידת הנו"ב. תולדות קול אריה עמ' קיב. וכתוב בשו"ת חוות יאיר סי' רי שאמירתו היא רק לת"ח מופלגים. וכן האדמו"ר מקלויזנבורג אמר שאמירת לשם יחוד נמסרה רק לצדיקים הגדולים אנשי השם, ולא לאנשים הפחותים שלא הגיעו לדרגה לדעת מה כוונת היחוד ורק רוצים להיות מכת המקובלים. ספר הליכות חיים ספירת העומר אות ג. ובעל התניא כתב לומר לשם יחוד פעם אחת ביום לפני ברוך שאמר לצאת בו על כל היום, ואינו דומה לאמירת הנני מוכן ומזומן שאומרים לפני עשיית מצווה, בכדי להכין את עצמו לקיים המצווה כראוי. שערי הלכה ומנהג ח"א סי' סא. אולם יש רבים שכן אומרים לשם ייחוד, כמו שכתב החיד"א: "ואל תשגיח במה שכתב הרב מהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא... אשר זלזל והטיח דברים על אמירת לשם ייחוד... ובא לכלל כעס על חסידי ארצו, ובא לכלל טעות בדבריו... והוא חולק בידיים נקיות על רשב"י וחבריו... ועל רבינו האריז"ל...". שמחת הרגל ה א. ופעם אמר הרבי מסטמאר שכנראה שלבסוף הסכים הנו"ב לאמירת לשם יחוד, וראיה לכך כי בספר "אור לישרים" בדרוש הראשון, מפורש הוא מסביר גודל נחיצות אמירת לשם יחוד, והנו"ב נתן הסכמה על ספר זה, וכותב בין דבריו, שהוא בעצמו שמע דרשותיו המתוקים המלהיבים לבבות להשי"ת, משמע כי הנו"ב גם לאמירת לשם יחוד הסכים. עולמות שחרבו עמ' קצה. ופעם הרבי 'ברך משה' מסטמאר שח, ששאל מאת זקינו הרה"ק רבי שלום אליעזר הלברשטאם זי"ע מדוע מניח לומר לשם יחוד בבית מדרשו, שלא כמנהג אביו הדברי חיים, והשיב לו זקינו בבדיחותא, מה אעשה, וכי אכריז 'נישט לשם יחוד'. קונטרס בצל תומר נדפס בסוף הגדה של פסח ברך משה עמ' שצו הערה ד. אמנם זה לא חייב להיות, משום שיתכן שלא שמע דרשה זו אלא דרשות אחרות, וגם ע"פ רוב רבנים נותנים הסכמות על המחבר ולא על כל פרט בספר. והרבה חסידים אומרים לשם יחוד, ומסבירים שמאחר שרבי אלימלך מליזענסק ותלמידי הבעש"ט הנהיגו לומר לשם יחוד לפני כל מצווה, כדברי האריז"ל, אין לערער בדבר כי הוא היה חד מקמאי לגלות סוד ד'. וכן מנהג חסידי בעלז. אמנם ביום השנה של הנו"ב היו צדיקים שבאותו ערב לא אמרו לפני הספירה לשם יחוד משום כבודו של הנו"ב. וכן נהג פעם האדמו"ר מבעלז מהר"א רוקח. שו"ת דברי פנחס להג"ר פנחס אברהם מייערס, אב"ד האג ח"א סי' ב. וע' חסידות על העליונה עמ' פד-פה בשם הג"ר נתן אורטנר, אב"ד לוד – מ"צ).

פסיקה על פי רוב

ש: אם פוסקים על פי רוב, הרי יש פוסקים רבים, וכיצד אדע אם עברתי על כל הרשימה?

ת: לא רק רוב מנין, גם רוב חכמה. כתב הרמב"ן: חכם גדול שקול יותר מכת בורים גדולה כיוצאי מצרים. הכל יחסי (עיין עלה נעלה סי' מו. ואמר הג"ר צבי שכטר על ספר דרכי תשובה מאדמו"ר ממונקאטש על יו"ד, שהוא ליקוט של כל האחרונים בכל סעיף וסעיף בשו"ע. ההסכמה הראשונה היא מהג"ר יצחק אלחנן ספקטור. סיפר לו אחד מתלמידי הג"ר יעקב יצחק רודרמן, ר"י נר ישראל באמריקה, שהג"ר רודרמן אמר לתלמידים באופן פרטי שהג"ר יצחק אלחנן התחרט על הסכמתו אחרי שיצא הספר והוא ראה שיש רשימה של הפוסקים המתירים והפוסקים האוסרים, אבל אין הבדל בין הפוסקים. כלומר, לא כולם באותה דרגה. למשל, הדברי חיים הצאנזער שווה מאה קולות. ותלמיד חכם א' אמר לי שלדעתו (אמנם זה רק השערה) שהוא חושב שהסיבה של רבי יצחק אלחנן התחרט על נתינת הסכמתו היא אחרת, אלא כי הדרכי תשובה כתב שהוא נאלץ להביא שו"ת המהרש"ם והוא מיקל גדול יותר מדי, והאמת המהרש"ם הוא פוסק מובהק. ופעם שמעתי שאמר הרב אהרן רקפת בשם הגרי"ד סולוביצ'יק שהיו לסבו, הגר"ח מבריסק, אותן הקולות בהלכה כמו המהרש"ם, אבל לא החרימו אותו כי הוא לא פירסם אותן... – מ"צ).

פסיקה פסולה

ש: האם לומר שפסיקה מסויימת היא פסולה אינו עושה פירוד בתוך עם ישראל?

ת: חילוקי דעות אינם חילוקי לבבות. גם חילוניים מחללי שבת כלולים באהבת ישראל ואחדות ישראל. וכדברי מרן הרב קוק באגרות: מתירים להתפלל עם עבריינים אבל לא להתחשב בדעותיהן העברייניות (אגרות הראיה ב קעב).

שאלה לרב הלא-נכון

ש: בטעות שלחתי שאלה במסרון לרב אחר והוא ענה לי. האם אני חייב ללכת על פי פסקו או אפשר לשאול את הרב?

ת: אם התכוונת לשאול דווקא אותי הדל, אפשר לשאול שוב. אם התכוונת לשאול רב, צריך ללכת על פי תשובתו (וכדומה, פעם בערב שבת הייתה שאלה על מראה, ומכיוון שהזוג גר סמוך להגר"ע יוסף, האישה הלכה לביתו, אך טעתה ונכנסה בקומה העליונה שבה גר הגרב"צ אבא שאול, והוא פסק לאיסור. כשחזרה הביתה הבין בעלה שאשתו טעתה. הלך לבד לביתו של הגר"ע יוסף והוא התיר, וסיפר לו האיש שאשתו שאלה את הגרב"צ אבא שאול ואסר. אמר הגר"ע שרבי בן ציון הוא גאון בהלכות, אבל דעתי במקרה זה להתיר, ולכן אם בתחילה היא התכוונה לשאול בדווקא אותי, הרי זה מותר, אך אם כוונתך היה לשאול כל רב שהגיע להוראה, הדבר כבר נאסר עליך, ובפרט ששאלו את חכם בן ציון, ואיני יכול להתיר אותו. מרן לרב מיכל שטרן עמ' רמז-רמח – מ"צ).

רב פלוני מתיר

ש: לפעמים הרב השיב לשאלה: "רב פלוני מתיר". הכוונה שהרב בעצמו אינו מתיר או שבגלל איזו סיבה הוא מפנה את השואל לפסק של רב אחר?

ת: או מפני שאישית איני מתיר או מפני שאני מתיר אך זהו חידוש וצריך כתפיים רחבות (אחד שאל את החזו"א אם מותר למי שסובל מזיעה להתקלח בתשעת הימים? השיב החזו"א: ר' אליה דושניצר זצ"ל סובר שמותר. וכתב ע"ז הגר"ח קניבסקי: "אני שאלתי את מרן ואמרתי לו שר' אליה זצ"ל מתיר, ולא הסכים להתיר". אורחות רבנו ח"א עמ' שעה. ועיין שו"ת אגרות משה אה"ע ד פד. ומעשה ברב יהושע כ"ץ – רבה של מעלה אדומים – ששאל את הגרי"ש אלישיב שאלה מסויימת. אמר הגריש"א: "ר' משה מתיר". אמר לו הרב כ"ץ: "אבל אני רוצה דעת הרב". השיב הגריש"א: "דעתי היא שר' משה מתיר". כלומר, אינו מתיר. ומסופר בס' אורו של עולם עמ' 343 על הגרש"ז אוירבך: "אשה הרה באה לר' שלמה זלמן אחרי שנדבקה באדמת, ורצתה לעשות הפלה מחשש לפגם בוולד. ידוע שהרב לא היה מן המתירים בזה, כי חשב שהסיכוי לפגם הוא קטן מאוד. אך כאשר התחיל לדבר עם האשה, ראה שדבריו נופלים על אוזניים ערלות... אמר לה: 'האמת היא, שאני לא כל כך מבין בעניין הזה, אשלח אותך למישהו שמבין יותר ממני, שמו: הרב אליעזר וולדנברג'... האשה הלכה לרב וולדנברג – והגיעה אל המנוחה ואל הנחלה שחיפשה". עיין שו"ת ציץ אליעזר ט, נא. יג, קב – מ"צ).

מצווה כנגד איבר בגוף

ש: כידוע שרמ"ח אברי הגוף הם כנגד רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה לא תעשה, אז אם יש בעיה רפואית, האם אין לחפש קודם את הסיבה הרוחנית?

ת: איננו יודעים את ההתאמה הזאת (עיין ב"ק פה א – מ"צ).

מה שלא אסור - מותר

ש: פעם הרב הזכיר כלל שכל מה שלא אסור הוא ממילא מותר. מה המקור?

ת: תפארת ישראל משנה ידים ("כל מה שלא נדע טעם לאוסרו מותר הוא בלי טעם, דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולם, רק דברים האסורים". תפא"י ידים פ"ד מ"ג אות כז).

[אלא מצאתי בשו"ת דברי יציב (ליקוטים והשמטות סי' פד), שכתב האדמו"ר מצאנז: "הנה שמעתי מכ"ק אאמו"ר שפעם אחת שאל לזקינו הדברי חיים על איזה ענין אם מותר לעשות בשבת, והשיב לו שבהלכות שבת מדרכו שלא לדמות מילתא למילתא ולא יפסוק על שום דבר, יהיה מה שיהיה, שמותר לעשותו בשבת, אא"כ יראה כתוב מפורש בפוסקים שדבר זה מותר לעשות בשבת. וטעמו כי הלכות שבת הרי הם כהררים התלויים בשערה (חגיגה י א). לכן לא היה ברצונו לסמוך על דעתו לפסק הלכה עד אשר ימצא כתוב שזה הדבר מותר".

והסביר לי הגר"ש אבינר שאין מחלוקת בין התפא"י ובין האדמו"ר מצאנז, אלא התפארת ישראל מדבר על דבר שאין לו שורש בגמרא ובפוסקים, ואי אפשר לאסור. וזה אותו עיקרון כדברי הגרי"ד סולוביצ'יק שכל מנהג הוא קיום דאורייתא או דרבנן, או חשש לאיזו דעה בגמרא או בפוסקים (נפש הרב צה בהערה. מפניני הרב ריח-רכ). לכן אי אפשר לאסור דבר שאין לו שורש. והאדמו"ר מצאנז מדבר על דבר שיש לו שורש בגמרא ובפוסקים, ואי אפשר להתיר כשמדמה מילתא למילתא.

אך אמר הג"ר עובדיה יוסף על דברים אלה, שהאדמו"ר מצאנז ע"ה היה חסיד גדול, אבל לא כולם חסידים, ואי אפשר לקבל דבר זה, ואפשר לדמות מילתא למילתא ולהתיר דברים (רבנו לרב אליהו שטרית עמ' נח).

והגר"ש אבינר הסביר לי שמה שכתב הגרע"י, זה עניין של ירא הוראה – מ"צ].

חומרות הוריו

ש: אם הוריי קבלו על עצמם חומרות, זה מחייב אותי?

ת: לא. אך אם נהגת כן מרצונך מחוץ לבית וברצונך לחדול, צריך התרת נדרים. ואם חשבת שזה דין, אין צורך בהתרה. עיין פס"ת תסח אות יג.

הסתמכות על פסק

ש: אם ראיתי רב פוסק היתר במקרה מסויים, אני יכול לסמוך על זה עבורי?

ת: לא, כי אולי זו הייתה שעת הדחק או בצירוף נימוקים שאינם ידועים לך (אמר הג"ר שמואל הלוי וואזנער בשם הדעת סופר ז"ל בשם החת"ס זי"ע דמצוי אצל בעלי הוראה שצריכים לפסוק על ענין של שעת הדחק או דיעבד ולצרף צירופים והוא כענין הוראת שעה, וזהו בחינת תורה שבע"פ, אכן צריכים להיזהר שלא יתהפך לתורה שבכתב דהיינו שלא יעשו מפסק הזה הוראה לדורות. שו"ת חיי הלוי להג"ר יוחנן סג"ל וואזנער, ראב"ד דחסידי סקווירא במאנטריאל, הקדמה ח"ו – מ"צ).

יש בעיה

ש: יש בעיה ל...

ת: הנוסח לא תקין. יש לשאול האם מותר או אסור, כי אדם נברא בעולם כדי לעבוד את ד' והמצוות אינן בעיות (וכדומה, פעם בא אחד להג"ר מאיר ברנדסדורפר, רב קהילת תולדות אברהם יצחק וחבר הבד"ץ של העדה החרדית, ובפיו שאלה בענייני שבת, ושאל אותו בלשון האם יש "בעיה" לעשות כך וכך בשבת? אמר לו הגר"מ ברנדסדורפר במתק לשונו: אין בעיות, וחזר על זה שוב, אין בעיות, ענייני שבת אינם בעיות, מה שאסור ומה שמותר שניהם שווים בכדי לעשות את רצון הבורא, ואין אלו בעיות שצריכים לפתור אותם. שו"ת קנה בשם ח"ד עמ' 16 – מ"צ).

מקורות במשנה ברורה

ש: יש הבדל אם המשנה ברורה מביא דעה בשם אומרה בתוך המשנה ברורה או בשער הציון?

ת: אם כתוב בסתמא במ"ב והמקור בשעה"צ, זו דעתו. אם כותב דעה מסויימת בשם אומרה במ"ב, זו דעה שמציין אך אינה לדעתו הדעה הראשית (וכן בשו"ת חיי הלוי ו רז, הג"ר יוחנן סג"ל וואזנער, ראב"ד דחסידי סקווירא במאנטריאל, מביא בשם הג"ר יעקב קמנצקי שבדרך כלל המ"ב מביא דבריו בסתם וכותב המ"מ בשערי ציון, ובאופן שכותב שם אומרו בתוך המ"ב כגון שכתב הלכה בשם גדול אחד, זהו סימן שאינו סובר כן לגמרי רק שהביא שגדול זה או בספר זה כתב כן – מ"צ).

הסתרת חומרות

ש: האם זה נכון שאדם שמחמיר צריך להסתיר זאת?

ת: כן. כך ראוי כמה שאפשר, ובוודאי לא יתפאר. ומעשה באישה שהגיעה לגיהינום כי הייתה מספרת לחברותיה שהיא צמה (ירושלמי חגיגה ב ד – מ"צ).

מכירת עוונות

ש: אדם אחד מוכן לקנות תמורת 500$ את כל עוונותיו של זולתו. יש דבר כזה?

ת: שטויות. עיין ספר חסידים, מהדורת הג"ר ראובן מרגליות, עמ' תקצא (והג"ר מרדכי גרוס, גאב"ד חניכי הישיבות, סיפר להאדמו"ר מצאנז בנתניה: לפני פסח הגיע אלי אדם אחד שהוא חולה ל"ע, ורצה שבמכירת חמץ אמכור לגוי גם את המחלה שלו... אני סברתי שאם הגוי ידע מזה, הוא יחזור בו מכל המכירה. אמר האדמו"ר מצאנז: גבירות דעת בוודאי לא יהיה. אמר הגר"מ גרוס: למעשה שאלתי את הגוי אם מוכן לזה, ואמר שאינו מוכן בשום אופן, ושהוא חוזר בו מהמכירה. עלון 'בצילא דמהימנותא' – ערב חג הפסח תשע"ח).

דברים בשם רב

ש: שמעתי בשם רב פלוני שיש לעשות...

ת: אם לא שמעת במו אוזניך אל תסמוך. בדוק ואנא ספר לי.

ש: שאלתיו והשיב לי שלא אמר דבר כזה אלא שמישהו ביקש ממנו ברכה על זה, ובירך אותו.

ת: אכן התשובה תלויה בשאלה (וכן ראיתי דומה בחוברת דברי שי"ח במשנתם בין הגרי"ש אלישיב ובין הגר"ח קניבסקי עמ' כו. וכששואלים או נוכחים הזכירו לפני הגרי"ש אלישיב: "אומרים בשם החזו"א...", היה רגיל להגיב על זה: "מה שאומרים אינו כלום, רק מה שכתב בעצמו אפשר לסמוך שכך אמר". השקדן ג 90 – מ"צ).

אשכנזי עם רב ספרדי או ספרדי עם רב אשכנזי

ש: האם אשכנזי יכול לשאול שאלות רב ספרדי, וההיפך?

ת: ודאי, אך יודיע לרב שהוא אשכנזי או ספרדי (בשו"ת דברי מלכיאל ה ק, רמט, נשאל אודות שתי קהילות ספרדים ואשכנזים שהיו שם, ושאלוהו איך הרב צריך להורות במקום שיש מחלוקת הבית יוסף והרמ"א? והשיב ע"פ שו"ת פנים מאירות ב קלג שאם השואל ספרדי צריך המורה להורות כדעת הב"י, ואם הוא אשכנזי יורה לו כדעת הרמ"א. ואין זה תלוי במורה הוראה אלא בשואל. וכן הגאון רבי שמואל סלנט היה נוהג כאשר בא שואל לפניו להורות לכל אחד כפי מנהגי אבותיו להספרדים כמנהגם ולאשכנזים כמנהגם. אדרת שמואל עמ' ג. וכתב הגר"נ קרליץ שחכם שבאה לפניו שאלה בהלכות איסור והיתר וכדומה להכריע בזה, עליו להורות כמנהג רבותיו של השואל, וכגון אשכנזי שבא לחכם ספרדי, על החכם הספרדי להורות לו כמנהגי רבותיו האשכנזים, וכן להיפך, מוטל על החכם האשכנזי להורות לספרדי כפסקי רבותיו הספרדים. וביאר בזה שההוראה של החכם הוא כמראה מקום לפני השואל את מה שהורו השו"ע או הרמ"א ושאר הפוסקים. חוט שני – נדה סי' קפח אות טז - מ"צ).

שאלת רב

ש: מותר לי לשאול רב שאלה שלא למעשה?

ת: יש להודיעו מראש, כי כאשר זה על מנת לקיים, הוא הרבה יותר טורח ועמל, לכן אין לרמותו.

[סיפר הג"ר אברהם אלקנה שפירא: פעם אחת שאל יהודי שאלה את הצדיק הרב ר' יעקב משה חרל"פ, וגם קיבל תשובתו. לאחר זמן קרא הרב חרל"פ אליו את אותו יהודי ואמר לו: "נכון הוא ששאלתך לא שאלה למעשה הייתה, אלא סתם שאלת"? הודה אותו יהודי שכך היה, שלא שאל למעשה. אמר לו הרב חרל"פ: "לאחר שפסקתי לך, שמתי לב שטעיתי בפסק שלי והבנתי שלא הייתה לי סייעתא דשמיא של פוסק, ואז הבנתי כי שאלתך לא הייתה למעשה..." (שירת הי"ם עמ' 104).

וסיפר המוהל הג"ר צבי ברנשטיין, מיקירי העיר רמלה, שהתעוררה אצלו בעיה, היות שבעירו התגוררו ערבים רבים וכמה פעמים נתבקש למולם בתשלום, והיות שידע שזו מחלוקת גדולה בפוסקים, ביקש מהגאון מטשעבין, בעל שו"ת דובב מישרים, שיכריע עבורו כיצד לנהוג. הגאון מטשעבין לא הסכים להזדקק לשאלה, והסביר שמכיוון שהוא לא מרגיש שעליו מוטל לענות על שאלות, הוא חושש שאם אין חיוב אין סייעתא דשמיא. עוד הוסיף, שאיננו רוצה לפסוק, כי אין לו ודאות שהשואל יקבל על עצמו את הפסק. הלך המוהל לכ"ק אדמו"ר רבי אהרן מבעלזא ושאל אותו מה לעשות. והשיב לו שיפנה להרב מטשעבין. שב רבי צבי להרב מטשעבין ומסר לו שהרבי מבעלזא בקש שהוא יכריע. שאלו הגאון מטשעבין: 'האם תקבל את הפסק'? רק לאחר שהשיבו שכן, אמר לו הגאון מטשעבין שדעתו לאיסור (שר התורה עמ' 280).

וכשפנו אל הג"ר מאיר ברנדסדופר, מח"ס שו"ת קנה בושם וחבר הבד"ץ של העדה החרדית, בשאלת הלכה, היה לפעמים פונה בחזרה ושואל: אמור לי האמת, האם זה נוגע למעשה? כששאלוהו על כך, הסביר שכשמורה ההוראה משיב על שאלה הלכה למעשה, יש לו בכך סייעתא דשמיא מיוחדת לכוון לאמיתה של תורה. פעם אחרת אמר: "רב אינו מפעל לייצור תשובות". וגם העיר שכל ספרי השו"ת מהראשונים והאחרונים נכתבו מתוך שאלות שהופנו אליהם מכל קצווי ארץ וכך נתבררו תשובותיהם, מלבד שו"ת תרומת הדשן, כמובא בש"ך יו"ד קצו סק"כ. והסביר שהסיבה שכל ספרי השו"ת נתחברו רק משאלות שהיו למעשה, הוא מפני שלפעמים שינוי בפרט אחד הנידון בשו"ת – משנה את כל ההלכה (היכל הוראה 18-17) – מ"צ].

אדם דתי

ש: מה ההגדרה של אדם דתי?

ת: מקיים שולחן ערוך (וכל פעם שנשאל הגרי"ש אלישיב על איזה קבלה יקבל אדם, הוא השיב: צריך לעשות מה שכתוב בשו"ע. משנת איש עמ' רטו-רטז – מ"צ).

הבית יוסף כמרא דאתרא דארץ ישראל

ש: האם הבית יוסף הוא מרא דאתרא דארץ ישראל?

ת: כך שיטתו של הג"ר עובדיה יוסף שמרן הבית יוסף הוא מרא דאתרא דארץ ישראל, ושיש לכולם ללכת ע"פ פסקיו. הוא כותב ש"מרן" ראשי תיבות "מאתיים רבנים נסמך", כלומר רבני ארץ ישראל החליטו שהבית יוסף הוא הוא המרא דאתרא. והרבה פעמים בתשובותיו הגר"ע משתמש בביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" לבטא מגמתו לחזור אל הימים שבהם שלטה הפסיקה הספרדית בא"י, ואפילו כל האשכנזים בארץ ישראל צריכים להפוך לספרדים (עי' שו"ת יחוה דעת סוף חלק ה בכללי מרן השו"ע אות ד. הליכות עולם חלק ח בהקדמתו).

אלא אין הוכחות ברורות לכך, ואפילו בדורו של רבי יוסף קארו הוא לא היה המרא דאתרא של ארץ ישראל ואפילו לא של צפת, גם אצל הספרדים וגם אצל האשכנזים.

בזמנו של הבית יוסף היו שלושה סוגי ספרדים בא"י: א. ספרדים כפשוטו מארץ ספרד שנהגו כרא"ש. ב. ספרדים מוגרבים מערביים מצפון אפריקה שנהגו כרי"ף. ג. ספרדים מא"י, מצרים והסביבה שנהגו כרמב"ם (היו גם קצת אשכנזים).

ואפילו נאמר שהוא המרא דאתרא, וכל מי שעולה לארץ חייב לקבל פסקיו, הדברים אמורים במי שעולה בתור בודד, ונבלע בתוך קהילה, כמו שכתוב "קמא קמא בטיל", שעליו לקבל מנהגי הקהילה משום המחלוקת. אך אם קהילה שלמה עולה לארץ, עם רבניה ומוסדותיה, הרי עליה להמשיך על פי מנהגיה (שו"ע או"ח תסח ד וביה"ל), כי המושג מרא דאתרא אינו מתייחס למקום גאוגרפי מסוים אלא לקהילה מסוימת (וכן כתב בשו"ת פנים מאירות ב קלג. דלא כשו"ת אבקת רוכל סי' ריב שגם קהילה שלמה בטלה עם בואה). לכן אם יהודים עלו ממצרים והגלילות אכן ינהגו כבית יוסף, אך אם עלו מבבל ששם הבן איש חי היה מלך, לא ימרדו במלכותו (והגר"מ אליהו הוא ממשיך דרכו), וכן אם מוצאם מצפון אפריקה, הרי החיד"א לפניהם.

וקל וחומר אצל האשכנזים. העיר הג"ר יצחק יעקב ווייס בשו"ת מנחת יצחק (ח א-ב) שכתב הבית יוסף (או"ח סי' רכח ומובא בבאר היטב ס"ק עח): "ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים, שנושאים כפיהם בכל יום...", אבל יש נוהגים שלא נושאים כפיים בכל יום בגליל בהרבה מקומות. ומביא מספר ארץ חיים (קונטרס הכללים ד"ה ואפילו) שאפילו איפה שמרן הבית יוסף ושאר פוסקים כותבים כי כן מנהג כל ארץ ישראל, ראינו לפעמים שאין האשכנזים בארץ ישראל שווים במנהג. למשל, כתב הב"י (או"ח תכב ב) שנוהגים בכל ארץ ישראל שלא לברך על הלל בר"ח, וכן הוא מנהג האשכנזים בצפת, אך בירושלים האשכנזים נוהגים לברך. וכתב הב"י (יו"ד רסה ז) שנוהגים בכל ארץ ישראל שהאב מברך שהחיינו על כל ברית מילה, וכן נוהגים האשכנזים בירושלים, אך בצפת אין האשכנזים מברכים. ואם כן, אומר המנחת יצחק, אין חידוש שאין נוהגים כדברי הבית יוסף לישא כפיים בכל יום בגליל, עכ"ל. כלומר יש הרבה גורמים איך קבעו מנהגים בא"י.

והחזון איש דחה בשתי ידיו את הכלל שיש פוסק שהוא מרא דאתרא דישראל (יו"ד קנ י). כתב בתשובות מהרי"ט בשם ב"י (סי' מב) ומהרש"ם בפי' ירושלמי שביעית (פ"ו ה"א), שהרמב"ם הוא רבם של בני א"י, וכתב החזון איש שאין הדבר כן עכשיו. היו אמנם ימים שהיו נוהגים על פי ספרי הרמב"ם, אבל מפני הבלבול שעיירות חרבו וחזרו ונתישבו נתבטל הדבר, שהחדשים היו נגררים אחר פוסקים אחרים [וכן בלא נתחלפו התושבים, אם קמו ביניהם חכמים גדולים שהיו להם לרב ולמורה והם חלקו על הרמב"ם מדעתם וסברתם היו חייבים כל הקהל לשמוע להם, שאין להם אלא שופט אשר בימיהם, ומפני כל זה נשתנה המנהג בדינים ידועים ובמקומות ידועים], ובזמן מרן ז"ל היו נוהגים לקבוע ההוראה ע"פ קיבוץ דעות כל החכמים וכמו שנהג מרן הב"י והרמ"א ושאר החכמים, ומעולם לא עשה הב"י שו"ע מיוחד לארץ ישראל ע"פ דעת הרמב"ם, ובזמן שנהגו ע"פ פסקי הרמב"ם נהגו כן בכל פסקי הרמב"ם ונהגו כן בכל פסקי ההלכות שבכל התורה כולה, ומעולם לא חילקו בין הלכות התלויות בארץ לשאר הלכות, שהרי הרמב"ם היה רבם בכל מקצועות התורה, ואחרי שחדל המנהג, סמכו הפוסקים האחרונים על דעת זולת הרמב"ם אף במצוות התלויות בארץ (כ"מ פ"ז מהל' שמו"י ה"ג השם הרי"ק שאנו סומכים להקל כדעת התוס'). ועוד כתב החזו"א שקודם חיבור הב"י היו ספרי הפוסקים כתורות הרבה כמש"כ הב"י בהקדמתו והיו ארצות רבות נוהגים כהרמב"ם כדי לצאת מהמבוכה, אבל החזיקו בפסקי השו"ע וחזרו גם בא"י לנהוג ע"פ שו"ע אף נגד הרמב"ם, וכן אחר השו"ע אנו נוהגים להורות ע"פ גדולי האחרונים אף נגד השו"ע כמו הש"ך, פר"ח, הגר"א והנוב"י ועוד, ובכל זה כל הארצות שוים אצלו עכ"ל. לכן ברור לדעת החזו"א שאין שום פוסק מרא דאתרא דארץ ישראל, כולל הרמב"ם והב"י, והכל תלוי בזמן, הקהילה והדין.

וזאת ועוד, היום הרבנות הראשית לישראל היא המרא דאתרא. במה דברים אמורים? לגבי פסקים של כל מועצת הרבנות הראשית, ולא פסק פרטי של הרב הראשי לישראל בעניין פרטי, והכלל העולה מכל האמור, שכל אחד ימשיך כמנהג אבותיו.

חומרה יותר מרבו

ש: האם מותר להחמיר יותר מרבו?

ת: רק בצנעה משום יוהרא. עיין ב"ק פא ב (פעם בעל כוכב מיעקב שאל את האדמו"ר מהוסיאטין מדוע אינו נוהג לשאוב מים קודם הפסח לחג הפסח, ואמר לו שלמד זאת ממה שאמר בעל דגל מחנה אפרים שכיוון שהבעש"ט הקיל, גם הוא אינו מחמיר. ושאלו: ומה פסידא הוא להחמיר, וכי לא טוב לנהוג עוד חומרא בפסח? והשיב לו שלא, וראיה מגמרא ביצה לו ב שאביי נענש משום שהחמיר יותר מרבו רבה. אמנם בתולדות ערוגת הבושם מובא שהחמיר בימים החמים ללמוד עם הכובע בראשו, ועוררו אותו למה מצטער ללמוד כך, הלא רבו בעל כת"ס למד בלא לבישת הכובע, והשיב: וכי אסור להחמיר יותר מרבו?! פירוש על פרקי אבות 'אז יאמרו' להג"ר יצחק אהרן גולדברגר, דיין ור"י לחסידי פאפא, עמ' עד. ועיין שו"ת שאילת שלמה ד 285 המחמיר במקום שהוכרע להקל - מ"צ).

מחלוקת החזו"א והגרצ"פ פרנק

ש: שמעתי שבמחלוקת בין החזו"א להג"ר צבי פסח פרנק, הלכה כהגרצפ"פ כי היה רב של ירושלים. אבל החזו"א היה יותר גדול?

ת: זה שאחריות הרבנות והדיינות מוטלת עליו - יותר מכוון לאמיתה של הלכה, כמו שכותב מרן הרב קוק שהגאון ר' ליב מקובנא לא היה שבע רצון אם הגאון ר' ישראל סלנטר יבוא לעירו בתור אדם פרטי אלא רק בתור מי שמקבל על עצמו עול הרבנות. אגרות הראיה א רצב.

[וכן אמר הגר"י קמנצקי. רבי יעקב עמ' 256. וכן סיפר הגר"ע יוסף בהספדו על הגרצפ"פ לגבי אלו שביקרו את הוראותיו. והוסיף: "והנה מלפני עשרות שנים כשטיפלנו בהתרת עגונות מטעם תרי רובי, חכם אחד העיר לי שהחזו"א מחמיר בתרי רובי בעיגונא. ונומתי לו, שאילו היה הגאון החזו"א יושב בבית-דין, לא היה מחמיר, וגם הוא היה מורה להתיר. וכן י"ל על כמה מפסקיו. וזכיתי לכוין אל הדברים הנ"ל אשר יש להם סיוע גדול מהגאון ר' חיים מוואלוזין בשו"ת חוט המשולש סי' ח וז"ל בקיצור: להגאון המופלא שבסנהדרין בעל מנחת אהרן, בענין העגונה מוילנא, שמתי עיני על כל דברי כת"ר, אלא שכת"ר נוטה לחומרא, מפני שאין הדבר מוטל עליו, ואף אני הייתי כמוהו טרם הוטל עלי עול ההוראה, והן עתה שהעלו על צוארי עול ההוראה, ראיתי חובה לנפשי להתחזק בכל כחי בכחא דהיתרא על תקנת העגונות". חזון עובדיה ד' תעניות-הספדים עמ' תסה-תסו.

וגם הגאון רבי שמואל סלאנט היה אומר לאלה שסיפרו לו כאילו השרף מבריסק מהרי"ל דיסקין נוטה להחמיר, ולמה מקיל, היה אומר: "תיתי לי' להגאב"ד מבריסק שאין עול הציבור מוטל עליו, אבל מה אעשה אנכי לא אוכל להשתמט ולהפקיר את כלל ישראל, עלי המצווה הזאת להתאמץ בכל כחותי להיכנס בעובי הקורה ובשכר טרחי' אולי אגיש הצלה פורתא". מרן על הגרע"י לרב יחיאל מיכל שטרן עמ' קנג.

ובכלל, אמר הגרי"ש אלישיב: "החזו"א הוא כסנהדרין, וכאורים ותומים! אבל לא כל מה שנאמר בחזו"א ובאורים ותומים התקבל להלכה לכל ישראל לדורות". השקדן ג 90 הערה 118 - מ"צ].

טעימה לברר הוראה

ש: האם זה נכון שתלמיד חכם שמתיר איזה מזון חייב לאכול ממנו כדי להרגיע את השואל?

ת: לא חייב אבל מותר. שו"ע יו"ד רמו (אמנם אמר האדמו"ר מהרי"ד מבעלז שרב שנותן הכשר על איזה דבר ואינו אוכל פעם אחת מהשגחתו אין לו כ"כ סייעתא דשמיא. ומנהגו של רבי שמואל סלאנט – רבה של ירושלים, שכאשר פסק על מאכל מסויים שהוא כשר היה אוכל ממנו, להראות שגם הוא סומך על כשרות הדבר. וכדומה, כן עשה הג"ר אליעזר דוד גרינוולד, בעל קרן לדוד ורב ור"י בסטמאר, שפעם אחת הוציא בידו איזה דבר בשבת כדי להראות שהעירוב שהוא מכשיר הוא כשר וישר ומותר לכתחילה לישא משא בשוקים וברחובות, אע"ג שבדרך כלל לא הוציא. פירוש על פרקי אבות 'אז יאמרו' להג"ר יצחק אהרן גולדברגר, דיין ור"י לחסידי פאפא, עמ' עג, עז, קיד – מ"צ).

להיות חרדי

ש: למה בתשובותיו הרב מציין מקורות של חרדים? וכי יש להיות חרדי?!

ת: התורה אחת היא. יתר על כן, מה הוא חרדי? המקפיד על קלה כחמורה מתוך יראת שמים ולומד תורה בכל זמנו הפנוי. אם כן, יש לכל אחד להיות חרדי. יתר על כן, יש גם להקפיד על המצווה החמורה של תחיית האומה בארצה, לכן יש להיות חרדי יותר מחרדי.

פסיקה בלי נימוקים

ש: למה לפעמים רבנים נותנים פסיקה ולא נותנים נימוקים?

ת: כאשר הם רואים שהשואל יתחיל להתווכח בטענות שווא (סיפר הג"ר שמחה הכהן קוק, רב ואב"ד רחובות, על הג"ר שמואל הלוי וואזנר, מח"ס שו"ת שבט הלוי: "זכורני שהייתה בזמנו בעיה קשה במאכל ה'נקניק' אשר עיטופו היה ע"י ניילון דק מאוד, הוא עשוי מכל מיני חומרים לא כשרים, ובודאי שהחפצים לאכול בשר הנקניק אינם חפצים לאכול את הפלסטיק. פניתי אל מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והשיב לי כי העיטוף הזה לנקניק הוא איסור תורה חמור ונורא. אך לצערנו לא שמעו בקולו והמשיכו בעיטוף זה, בטענה שתוך כדי עיבוד הבשר, העיטוף הופך להיות פסול למאכל אדם, ועל זה סמכו להתירם, אך מרן הרב אלישיב זצ"ל טען לעומתם, כי אם בסיום העיבוד חוזר להיות ראוי למאכל אדם אין להתירם וכאמור הוא איסור חמור מדאורייתא, והזכיר שכן פסק מרן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. כאשר שאלתי שאלה זו את מרן הרב וואזנר זצ"ל, השיב לי בזה"ל: 'האוכלו הרי זו אכילת נבילות וטרפות' ולא הוסיף להיכנס לפרטי ההלכה, ושאלתיו מדוע אינו מנמק את האיסור הגמור שהוא מדאורייתא, השיב ואמר לי: 'אם אנמק את דבר האיסור, יבואו אלי בפלפולי סרק וימשיכו להתיר איסורים חמורים ביותר בהתירי סרק, ולכן השבתי שהמדובר באיסור גמור מדאורייתא מבלי לנמק מקור האיסור וההלכה, כדי שלא יוכלו לפלפל ולהתמקח'. ואכן ההלכה התקבלה בכל המפעלים בארץ ובחו"ל". רב רבנן עמ' תצז-תצח – מ"צ).

הוכחות מתוך חידושים

ש: האם מביאים הוכחות הלכתיות רק משו"ת, או גם מחידושים של גדולי עולם?

ת: גם מחידושים, אלא אם יש סתירה - אז מה שכתוב בשו"ת הוא יותר חזק. ואפילו שו"ת הרא"ש מכריע יותר מפסקי הרא"ש (והגאון מטשעבין היה סבור שאפשר להביא ראיה להלכה גם מדברים שכתב החת"ס בחידושיו, לא רק בשו"ת. שו"ת ודרשת וחקרת לרב אהרן יהודה הלוי גרוסמן ח"א עמ' רסח. ומובא בס' שר התורה 296. ובשו"ת ישיב משה עמ' פב-פג, נשאל הגרי"ש אלישיב: האם אפשר להשתמש בקולא של חידושי החת"ס בפרק לולב הגזול דף ל"ו, באתרוג מנומר ונקלף ע"י משמוש היד בעת מצוות הנטילה והנענועים, שעדיין כשר מאחר וזה רביתיה [טבע] המצווה, ושיירי מצווה - גרדומין וכו'. והשיב: לא. ונשאל שוב: האם לא סומכים על זה בגלל שזה נכתב רק בחידושיו על הדף ולא בשו"ת שלו, הלכה למעשה? והשיב: ביהודים כאלה אין חילוק בין סמכות תשובותיו וסמכות חידושיו, הכל הלכה למעשה, אבל כאן אין נוהגין לפי קולא זו - מ"צ).

מחלוקת במציאות

ש: איך במחלוקת במציאות, כגון מידות המזבח, אפשר לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים, עירובין יג ב, הרי זה היה או כך או כך?

ת: עיין שם גליון הש"ס שמפנה לרש"י כתובות נז א שאומר כדבריך, שבזה לא שייך לומר אלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא שהדבר נשכח מחמת הזמן שעבר, או שיש מחלוקת על פי איזו שיטה בהלכה נבנה המזבח, ובזה אלו ואלו דא"ח.

איש שהפך לאישה

ש: איש שעשה ניתוח והפך לאישה, האם דינו לכל ההלכות כאיש או כאישה? וכן אישה שהפכה לאיש?

ת: ספק איש ספק אישה. לכן מחמירים בשני הכיוונים (כתב בנשמת אברהם אה"ע מד ג שניתוח זה ודאי אסור. ועיין דיון בכל העניין בשו"ת ציץ אליעזר י כה כו – מ"צ).

דעה נגדית

ש: האם רב שמציג את דעתו צריך גם להציג את הדעה הנגדית?

ת: לא. אין כלל כזה. זה שיקולו. ועיין מו"נ ב טו. ועיין גם רש"י נדה ז סוע"ב.

פסיקה

ש: האם יתכן שרב יפסוק לאחרים אחרת ממה שפוסק לעצמו?

ת: כן. בית רבן גמליאל היו מקילים על אחרים ומחמירים על עצמם (משנה שבת א ט).

עדה תימנית

ש: מי ששייך לעדה התימנית נוהג כאשכנזים או כספרדים?

ת: כתימנים, שהם יותר קרובים לספרדים מאשר לאשכנזים. הבלדים יותר קרובים לרמב"ם והשאמים לשולחן ערוך. וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

דיעבד ולכתחילה

ש: דבר שמותר דיעבד, באלו תנאים מותר לכתחילה?

ת: אם זו שעת הדחק או בצירוף עוד גורם להתיר. עיין שערים מצויינים בהלכה קטז אות ב בשם מהר"ש ענגיל.

הודעה על פסקים

ש: האם רב שאוסר צריך להודיע לשואל שיש מתירים וכן להיפך?

ת: לא. הוא נשאל על דעתו ורשאי לומר רק דעתו.

ש: אבל הראיתי לרב מה שכתב הגרש"ז אוירבך: "באיסורי דרבנן אם שואלים רב שאלה שהוא אישית מתיר בה אבל הוא מכיר דעה לקולא, הוא חייב לענות לקולא, וחושבני שהבא לשאול משני חכמים אחד אוסר ואחד מתיר כיון דכללא הוא דבשל סופרים הלוך אחר המיקל מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה נראה שאם לאחר גמר הויכוח בין האוסר למתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עליו לנהוג מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו האי כללא שבדרבנן הלך אחר המיקל" (מעדני ארץ שביעית קובץ הערות סי' 5). מה דעת הרב?

ת: הגרש"ז אוירבך גם כותב כן בשו"ת מנחת שלמה (חלק א ס' מד) שהאוסר היתר מכירה חייב להודיע שיש מתירים - אבל זה חידוש.

נשיא אמריקה

ש: יש לי שאלה מוזרה: האם יש נפקא מינה להלכה לנשיא אמריקה?

ת: ודאי. שחרור עבדים, שאינו משקר, צפיית עבודה זרה בטלוויזיה, בישול גוי ועוד.

[ממזרות והנשיא לינקולין - כתוב במשנה סוף פ"ג דקידושין (סט ט): ר' טרפון אומר יכולים ממזרים ליטהר. כיצד? ממזר שנשא שפחה וכו'. ועיי"ש בגמ' דר"ט לכתחילה קאמר, והלכה כר"ט. ופעם הזכיר אחד מן התלמידים בפני הגרי"ד סולוביצ'יק שיש בזה אריכות של כמה תשובות בשו"ת מנחת יצחק (ה מו-נב) אם אפשר לעשות כך אף בימינו באמריקה, וצעק עליו הגריד"ס בקול - והלא (הנשיא) לינקולן שחרר את כל העבדים שבמדינה זו, ואין על מה לדבר בזה (והסביר הג"ר צבי שכטר: "וכמדומה לי שבשעת מעשה התכוון רבנו לומר שתי נקודות: חדא, שזה יהיה נגד דינא דמלכותא. ועוד, דלפי האומדנא, מסתמא לא תהיה דעת האישה לשם גרות של שפחות, מאחר שאין דבר שכזה נהוג אצלנו כלל, אלא לשם גרות גמורה, וממילא לא תיפתר בעית הממזרות". פניני הרב עמ' רי).

מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי והנשיא קנדי - כשלימד שולחן ערוך יו"ד, אמר הגרי"ד סולוביצ'יק שקיימת אפשרות שחזקת מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי (שנזכר בגמ') לא קיימת עוד בזמננו, שהחוצפה נתרבתה במשך הדורות, ואין בני אדם מתביישים כ"כ כשנתפסים בשקר, עד שימנעו מחמת זה מלשקר לכתחילה, והזכיר לראיה את המעשה שאירע באו"ם איך שהנשיא קנדי שאל מאת קרוסטשאוו [=חרושצ'וב] (שהיה אז נשיא רוסיה) אם יש למדינתו טילים בקובה ערוכים נגד אמריקה, ואמר לו - בפני כל העולם (כי הישיבה צולמה לתקשורת) - לאו, ותוך כדי דיבור הראה קנדי לכל העולם את תמונות הטילים ההם, ולא נתפעל הרשע קרושטשאוו על כך שנתפס בשקרו. ואולי (המשיך הגרי"ד) לא נוהג בזמננו כל הדין הזה, שאפשר לסמוך על דברי הנכרי במילתא דעבידא לגלויי (מפניני הרב עמ' רסה. אך הגרי"ד לא הסכים באופן גורף שהאומדנות הפסיכולוגיות הנזכרות בגמ' משתנות, עי"ש).

הלויית הנשיא קנדי - כשנרצח הנשיא קנדי, ערכו הלוייתו בכנסיה קתולית, ויהודים רבים באמריקה צפו בטלוויזיה כדי לראות את הנעשה. התרעם על כך הגרי"ד סולוביצ'יק מאוד ואמר, שהיות שלפי חוקי הדת הקתולית מקובל אצלם שאף מי שמשתתף בטכסי-הפולחן שלהם דרך הסתכלות בטלוויזיה יוצא ידי חובתו, הרי נמצא שכל אותם היהודים שהסתכלו בהלוויה הנ"ל היו משתתפים בפולחן הע"ז שלהם, ובוודאי איסור גמור היה בזה, ומה לי נכנס הוא אל תוך הכנסיה דאסור, או מכניס את הכנסיה אל תוך ביתו. נפש הרב עמ' רל.

אנדרטה לכבוד הנשיא קנדי - בעיר אחת באמריקה רצו לעשות אנדרטה, שהוא פסל תמונת הנשיא קנדי שנהרג, ורצו גם שרב הקהילה בעיר ישתתף עמהם לגבות מעות מקהילתו לצורך זה. הרב פנה אל הג"ר משה פיינשטיין. הגרמ"פ השיב שמותר. אמנם יש איסור ליהודי לעשות פסל אפילו לנוי ואפילו ע"י גוי (שו"ע יו"ד קמא ד) וגם לשהותו (ט"ז וש"ך שם), אבל נכרים אין מצווין באיסור עשיית פסל לנוי ולאנדרטי של מלכים (תוס' רעק"א פ"ב דר"ה אות י"א). וממילא אין לאסור לישראל להשתדל שיעשה הנכרי האנדרטי וגם לעזרו במעות כיוון שלנכרים הוא דבר המותר. וגם שאסור לגוי לעשות פסל לנוי ליהודי, משום שהוא התחיל לעצמו, מותר לגבות כסף משום דרכי שלום. אבל טוב לחשוב שלא יהיה לרב זכות שותפות (שו"ת אגרות משה יורה דעה ב נד).

בישול עכו"ם ונשיא אובמה - מובא בס' השקדן על הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב עמ' 102-101) שתשובה הלכתית התפרסמה ככותרת באחד העיתונים: תלמיד אחד משיעורו היומי של הגרי"ש אלישיב שאלו: האם יש חשש בישול נכרים בצ'יפס [אולי התלמיד חשב להתחיל לתאר את המאכל הזה או ציפה שהגרי"ש ישאלנו מהו, כרגיל בדברים שהגרי"ש אינו מתמצא בהם]. והנה כתגובה ענה לו הג"ר אלישיב: "האם אובמה אוכל צ'יפס"? זו הייתה התשובה והפסק. השומעים שלא היו מבני השיעור הקבוע ולא היו רגילים ל"מטבע הלשון" שלו בפסקי הלכה, נדהמו. הם חשבו שהגרי"ש עונה לא לעניין, ומה הקשר לאובמה? הג"ר אלישיב שראה תמיהה על פניהם הדגיש שוב "אובמה", בכוונו לנשיא ארצות הברית החדש ברק חוסיין אובמה. ובכן מה הקשר? כי הדין הוא שתבשיל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו חשש בישול עכו"ם, לכן על אתר הגיב הג"ר אלישיב בשאלה שהיא בירור והכרעה – אם מאכל זה, שלא משנה איך הוא נראה בדיוק, נאכל על ידי אובמה, הרי שיש בו דין בישול עכו"ם. כלומר שלצורך מדידה בימינו ל"שולחן מלכים", סובר הגרי"ש אלישיב כי נשיא ארה"ב נחשב כמלך - מ"צ].

פסיקה מכוונת

ש: יש לי רושם שלפעמים הרב מחליט מראש מה יהיה הפסק ואז מחפש נימוקים. יתכן?

ת: כן, כי חשוב מאוד להקל בגלל שעת הדחק, ואז הוא מחפש נימוקים, אך כמובן לא תמיד הוא מצליח.

[סיפר הרב מרדכי אלמקייס שפעם אחת בהיותו אצל הג"ר אפרים גרינבלט, מח"ס שו"ת רבבות אפרים, בביתו כששוחחו בנושא אחד חמור באה"ע שאם היה אוסר היו צריכים חלילה זוג עם ילדים להתגרש. ואז אמר לו הגר"א גרינבלט: כלל זה, קיבלתי ממורי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, יהא בידך – יש שאלות בהלכה שקודם כל עונים מותר ואח"כ על הדיין לחקור ולמצוא היתר, כי אם נאסור, אז בדורינו ובפרט בארה"ב, היו צריכות מאות אלפי משפחות להתפרק (זכרון אפרים עמ' ריט) – מ"צ].

מתי לשאול רב

ש: האם כל דבר בחיי האישיים עליי לשאול רב?

ת: לא. יש דברים שעליי לפתור לבד ויש דברים שעליי להיעזר בו. עיין אורות התורה פרק ה.

הלכה כלבן

ש: מדוע אנו פסקינן כלבן: לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה, ולא כמו יעקב אבינו שהיה מוכן להתחתן קודם עם הצעירה?

ת: קבל האמת ממי שאמרה.

[כדברי הרמב"ם בפירוש על פרקי אבות (פ"א). וכן כתב בעל 'תורה תמימה' בספרו תוספת ברכה (בראשית כט כו. במדבר כד ה).

אמנם הרבי מסטמאר מסביר אחרת. מובא בס' יפה שיחתן של עבדי אבות (ח"ג עמ' קו) שלכאורה תמוה הוא שאנו לומדים על נישואים של הבכירה לפני הצעירה מלבן הרשע, שהוא אמר זה ברמותו את יעקב. וגם למה באמת לא הקפיד יעקב אבינו על כך אם כך היא דעת התורה? ועוד, המילה "כן" ב"לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" נראית מיותרת?

והרבי מסטמאר מתרץ הכל בחדא מחתא, שבאמת יעקב אבינו ג"כ הקפיד ושאל ללאה להסכמתה, ועפ"י מדת האמת של יעקב האמין לה שכפיה כן לבה, וע"ז סמך לקחת את רחל, אבל לבן הרמאי אמר ליעקב לא יעשה כ"ן במקומנו, מלשון כנות ואמיתות, שאין להאמינה שכמו שהיא בלבה כן היא בפיה, ממילא שוב יש חשש התורה.

נמצא שבאמת דעת תוה"ק היא שלא לתת הצעירה מקודם, וכאן לא הוזכר דעת לבן רק שעיקר דבריו היה שיעקב יידע שלא פעל כלום בשאלתו ללאה ותשובתה ממנה, ודפח"ח.

ואפ"ל לדייק מלת "לתת" שהקפידה רק בתת האב, אבל אולי הצעירה בעצמה אינה מוזהרת, וצ"ע (ועיין בשו"ת מהר"ש ו, קב) – מ"צ].

גזרות חז"ל

ש: אם אני יודע שלא אכשל, מותר לי לעבור על גזרות חז"ל?

ת: ודאי לא. עיקרון ההכללה. לא פלוג. ועיין הגר"א על הא דרבי ישמעאל בן אלישע (כתוב בגמ' שבת יב ב, שאסור לקרוא קרוב לנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! והוא כתב בפנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת וכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. ומסופר בשם הגר"א שכוונת רבי ישמעאל בן אלישע שאמר כמה גדולים דברי חכמים בלי לנמק "שמא יטה", דאמרינן בגמ' סנהדרין [כא ב] מפני שלא נכתבו טעמי המצוות. מפני שראינו בשני דברים כתבה התורה סיבת המצוות ונכשל בהם גדול העולם וכו' אמר שלמה אני ארבה ולא אסור. קול אליהו דברים יז יז. מהר"ץ חיות שבת יב ב. ולמה הוא יביא דווקא חטאת שמנה? ומובא בספר טללי אורות [ויקרא ד כב] "מפי השמועה" כיון שרבי ישמעאל היה כוהן גדול, שנאמר בו "גדלהו משל אחיו" [יומא יח א], מתנהג בגדולה ואוכל פטומות, על כן עליו להביא שמנה, שלא יהא שולחנו מלא ושולחן רבו ריקם. והגר"ש אבינר הסביר לי שלא היה חייב להביא חטאת שמנה אלא הוא נהג לפנים משורת הדין. כל המחמיר הרי זה משובח – מ"צ).

איני יודע

ש: לפעמים שואלים רב והוא משיב: איני יודע, או איני מכיר. האם זו התחמקות מנקיטת עמדה או תשובה?

ת: זה סוג של תשובה ושל נקיטת עמדה.

[כשהגר"ח סולוביצ'יק חיפש דיין בבריסק שלח להג"ר חיים עוזר גרודז'נסקי שישלח לו דיין מומחה, וביאר ש"מומחה" פי' שיכול לומר גם איני יודע (הליכות הגר"ח עמ' 5).

פעם נכנס להגאון מטשעבין הג"ר שלמה שמשון קרליץ לברר שאלה בענייני שמות גיטין. נענה הטשעבינר ואמר לו שאינו יודע תשובה לזה. לאחר מכן הוסיף ואמר: "כשאני אומר אינני יודע, אני מתכוון שבאמת איני יודע. ולמה אני אומר זאת, משום שלפעמים קורה שמכירים את הענין רק אין הכרעה, נמצא שאין כאן היתר ברור. ולפעמים יש להתחשב בזה שהנשאל מכיר את הבעיה ואין לו הכרעה בזה. אבל אני אומר לכם שאיני יודע, ואין להתחשב בדברי בזה כלל" (עמודי אש עמ' 232. שר התורה עמ' 285).

ואמר החזון איש: גם איני יודע הוא חלק מהתורה, כלומר כשאדם חוזר על גירסתו, צריך לשנן ולומר זה אני יודע וזה איני יודע. שערי אהרן ח"א עמ' מד בקונטרס שערי אי"ש. והסטייפלר התאונן בפני גאון אחד: מה שאני אומר איני יודע העולם מקבלים ומסבירים את זה כספק. אורחות רבנו ח"א עמ' לח בהוספות בסוף. ונשאל הגר"ח קניבסקי: האם כשעונה על שאלה "לא שמעתי", הכוונה שלא סבירא ליה? והשיב: הכוונה כפשוטו. שאלת רב א כב אות ח. סגולות רבותינו 257 הערה שיט – מ"צ].

ש: כשהרב עונה לשאלתי "איני יודע", האם באמת איני יודע או יש סיבה אחרת?

ת: יש שלוש אפשרויות: א. באמת אינו יודע. ב. יודע, אך יש פנים לכאן ולכאן, והנושא אינו מוכרע. ג. יודע את ההכרעה, אך אינו רוצה לענות, משום כבוד אלהים הסתר דבר.

[ואמר הג"ר יצחק טוביה ווייס, גאב"ד של העדה החרדית בירושלים: "סיפר לי מו"ר הג"ר שלמה בוימגארטען זצ"ל (דיין בוויען ואח"כ בלונדון) שאמר לו פעם הגר"י אברמסקי בעצמו, שהוא תולה את הטעם שזכה להעשות רב גדול ומפורסם, בזה שכאשר עלה לכהן לראשונה על כסא הרבנות בעיר הגדולה סלוצק, והוא צעיר לימים, הרי שעל השאלה הראשונה שהובאה לפניו ענה את האמת: 'איני יודע', ולא חשש שילעגו עליו...". והוסיף הג"ר ווייס: כעין זה מובא בספר 'אור ישראל' מהג"ר ישראל סאלאנטער זצ"ל (אות כז), שהג"ר צבי הירש ברוידא זצ"ל אב"ד סלנט שהיה רב גדול, כשהיה פוסק שאלה על תרנגולת, ונתעורר אצלו אחר כך פקפוק על הוראתו, היה שולח אחר התרנגולת לראות את השאלה עוד הפעם, ולא חשש על כבודו שיתבזה על ידי זה, אלא הקפיד רק על אמיתת ההוראה. והנה רק על ידי כך זוכים לפסוק את האמת לאמיתו, וכבר אמרו חז"ל (במדבר רבה ד, כ) "כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו – כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה" (ספר רבינו הגדול אמרו עמ' רכג) – מ"צ].

שאלה לא במקום

ש: אתמול בלווייה רציתי לשאול את הרב שאלה, והרב סימן לי שזה לא הזמן, אבל זו הייתה שאלה בעניין הלווייה?

ת: בכל זאת, אין זה הזמן, ויש להיות כולו נתון ללווייה (וכן פעם השתתף הגרי"ד סולוביצ'יק בהלוויית אחד מחשובי הרבנים, ולאחר שכבר נגמרו ההספדים והיו מלווים קצת את הארון בדרך לבית הקברות, ניגש אחד מתלמידי הישיבה להגרי"ד וביקש רשות לשוחח אתו בדברי תורה. התפלא עליו הגרי"ד והקפיד עליו, היתכן, האם כעת היא השעה הנכונה להשתעשע בדברי תורה. השיבו אותו התלמיד, דאדרבא - הוא רוצה לדבר אתו בענייני הלכות אבלות. באותו היום אחר הצהרים הזכיר הגרי"ד את העובדא בשעת הרצאת השיעור שבפני התלמידים, ואמר שזה הזכירו הסיפור ששמע מהגאון ר' חיים עוזר ז"ל, שפעם פרצה שריפה בביתו שבווילנא והיה רץ במהירות להציל את כל ספריו מפני הדליקה, ופתאום ניגש אליו בן תורה אחד וביקש לשוחח אתו בדברי תורה. תמה עליו הגאון הנ"ל ושאלו, האם עכשיו הזמן - באמצע הפעילות להציל מן הדליקה - לשוחח בדברי תורה. וענהו הנ"ל, כן רבי, ברצוני היה לדבר באותו העניין - בסוגיא דאשו משום חציו... מפניני הרב עמ' רג-רד - מ"צ).

מתי להקל

ש: כיצד נדע מתי מותר לחדש קולות?

ת: כתוב במסילת ישרים פרק ו: "שכל קולא צריכה בדיקה, כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות, ואם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה". וכתב מרן הרב קוק: "במה שאפשר אפילו בצד הדוחק ללכת בלא התחכמות, ודאי חובת כולנו להתאמץ ללכת בדרך הכבושה... ומכל מקום כשההכרח הוא גדול, מצינו כמה פעמים מדברי חז"ל שלא נרתעו מדרכי היתר חדשים". אגרות הראיה אגרת תקנה.

שאלות לרבנים שונים

ש: [הראתי לרב מה שכתוב במפניני הרב (עמ' ריא)]: כשהתחילו להדפיס את הספר אוצר הפוסקים לשו"ע אה"ע שלח האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל מכתב אל המערכת, [שנדפס בסוף הכרך השני], שמן הנכון להעיר על כך שאלו שמאמצים ילדים יש להם בעיה של יחוד. ושמעתי שבגלל כן כמה זוגות מחסידי חב"ד שאין להם ילדים לא נהגו לאמץ. ופשטה השמועה שהגרי"ד סולוביצ'יק היה לו צד קולא בזה, וזוג חב"די מבוסטון באו לפני הגרי"ד שיקל בעדם בבעיית הייחוד, על מנת שיוכלו לאמץ. והקפיד הגרי"ד עליהם ואמר, שמאחר שאף פעם לא שאלו ממנו שום שאלות אחרות, והוא איננו הפוסק שלהם בשום ענין אחר, שאין להם לבוא אצלו עכשיו לחפש אחר קולא בדבר הזה, עכ"ל. לכאורה קשה, הרי עקרונית מותר לחפש תמיד בכל דבר רב שמקל כמו שכתוב בגמרא: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל – עושה (עירובין ו ב), בתנאי שהן לא קולות סותרות - שזה נדיר. אם כן, מדוע הגרי"ד סולוביצ'יק פסק להם?

ת: חסיד חב"ד קיבל רבו (ונראה שהוא הדין כל חסיד).

פסיקה על פי סיפורים

ש: האם מותר לי לפסוק הלכה לפי סיפורי צדיקים?

ת: לא, כי לא כולם אמיתיים, וגם אם הם אמיתיים, אין פוסקים על פי מעשה רב לבדו, כי לא ידועים לנו כל הנתונים וכל הנימוקים (עיין בבא בתרא קל ב. שו"ת שאילת שלמה ד 275. ופעם הג"ר משה פיינשטיין הרים קופסת חלב ואח"כ הניחה בחזרה בלי למזוג ממנה חלב, והרים קופסה מתוצרת אחרת ושפך ממנה לתוך הכוס. למחרת פורסם שהגרמ"פ פסק שאסור לשתות מהסוג הראשון של החלב. שאלוהו על כך. אמר ר' משה: קופסת החלב הראשונה הייתה ריקה... - מ"צ).

שאל את המרא דאתרא או את הר"מ שלך

ש: למה הרב תמיד מפנה כל אדם לרב המקום או תלמיד ישיבה לר"מ שלו?

ת: מרא דאתרא יש לו סמכות ויש לו ידיעה. כלל גדול: הרב של מינסק לא פוסק בשביל פינסק.

[והגאון רבי שמואל סלנט נהג שלא להורות בשאלה שבאה לפניו מעיר אחרת שיש בה מרא דאתרא שאפשר לסמוך על הוראותיו, והיה אומר על עצמו "באתרא דרב לא קא מורי שמואל" (אדרת שמואל עמ' ד). ומעשה כשנשאל ראב"ד ירושלים הגר"ד יונגרייז בשאלה ביו"ד והלך עם השואל לבית המדרש הסמוך והקריא לו מדברי הפתחי תשובה שם תשובה מפורשת לשאלה זו. לשאלת השואל מדוע הוצרך להקריא לו מתוך הספר ולא ענה לו מהזכרון, השיב כיוון שיש מרא דאתרא בעיר - הגאון מהרי"ץ דושינסקיא - ובוודאי לא אריך לענות ולכן רק השיב לו מתוך ס' הפת"ש (שם הערה 5).

וכשהיה בעה"ב מגיע להג"ר משה פיינשטיין בשאלה היה תמיד הגרמ"פ אומר לו האם כבר שאלת את השאלה להרב שלך, וכן כשבחור הגיע להגרמ"פ לשאול שאלה ולקבל עצה, היה הגרמ"פ אומר לו: 'האם כבר שאלת את הראש ישיבה שלך שאלה זו, קודם כל הנך צריך לשאול את הראש ישיבה שלך ואם הראש ישיבה אומר שתבא אלי, אז נשמע את השאלה שלך'. ובוודאי הגרמ"פ ידע היטב שהוא הרבה יותר גדול מהרב או הראש ישיבה של השואל, אבל שיטתו של הגרמ"פ הייתה שאסור להסיג גבול אחרים, ולערער את המרות של הראש ישיבה והרב של השואל, ועל כן לא היה מורה או עונה בלא ההורמנא שלהם.

והגרמ"פ סיפר שפעם קיבל מכתב מהחינוך העצמאי בענין איזו מחלוקת שהייתה בין הגר"י אברמסקי להגר"ז סורוצקין, וביקשו לדעת חוות דעתו. אמר שאין בדעתו להתערב בענייני א"י, ועל גדולי ארץ ישראל להכריע ולפסוק את השאלה, כי אין זה ממידת דרך ארץ שרב מעיר אחת יפסוק בענייניו של רב מעיר אחרת, ולא השיב תשובה למכתב. שיטתו היתה, 'שהרב ממינסק אינו מתערב בשאלות של הרב מפינסק'.

וכיוצא בזה אף היה הגרמ"פ, בקי עצום בסדר זרעים והלכות התלויות בארץ, והוא כתב פירוש על ירושלמי זרעים [ופירושו על פאה ודמאי יצאו לאור עולם], מ"מ מעולם לא התערב בשאלות השייכות להלכות אלו, כי אלו עניינים של רבני ארץ ישראל, ואסור להתערב ולחתור תחת מרותם (מגד גבעות עולם עם הוספות ח"א עמ' נה. ח"ב עמ' לא-לב, פג).

וכן כשנשאל הגר"א ליכטנשטיין שאלות קשורות לאמריקה, הוא היה אומר: שאל את רבני אמריקה. בהספדו של הג"ר מרדכי וויליג, מר"י של ישיבה יוניברסיטי, על הגר"א ליכטנשטיין.

והייתה שאלה שהרבי מליובאוויטש לא רצה לענות עליה כי גם הוא לא פוסק ולא מהמקום בעניין, אבל ענה כדי לא ללמוד משתיקתו.

בחלוקת דולרים בי"ב שבט תנש"א בזמן מלחמת המפרץ, הגיע הג"ר שמואל אלכסנדר אונסדורפר, ראש ישיבת חסידי קלויזנבורג ומחותן של הרבי מקלויזנבורג, אל הרבי מליובאוויטש.

הג"ר אונסדורפר הזכיר שהוא היה גר ארבעים שנה במונטריאל והוא גר ברוך ד' חמש שנים בארץ ישראל בפתח תקווה.

והג"ר אונסדורפר שאל את הרבי: "מה אענה כשיהודי שואל אותי האם לנסוע חזרה לארץ ישראל, לא לנסוע או לעזוב [משום המלחמה]? אני הרי רב".

הרבי: "באם אני אענה, אינני רב, ואינני בארץ ישראל. אך מכיוון שכבר שאלת, ואם לא אענה ילמדו מכך עניינים, אני מורה לכולם לנסוע לארץ ישראל, ודבר פשוט שאלה הנמצאים שם עליהם חל איסור היציאה מארץ הקודש, ואלו שיכולים לנסוע לשם, או כבר פירסמו שהם נוסעים, הרי שאי מילוי העניין יתפרש באופן של היפך השולחן ערוך. אתה צריך להסביר שזו 'ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה', ובשביל זה אין צורך להיות חמש שנים בארץ ישראל, מספיק שלומדים חומש עם בן חמש למקרא" - מ"צ].

טרחא גדולה

ש: זה נכון שכל המותר דיעבד מותר גם לכתחילה בטרחא גדולה ובשעת הדחק?

ת: כן. שערים מצויינים בהלכה קיז אות ה.

עצות כלכליות מרב

ש: האם יש לשאול רב בעניינים כלכליים?

ת: לא. הוא לא מבין בזה יותר מכל אדם. עיין ספר התניא אגרת כב.

קולות

ש: למה רבנים מהססים כל כך להקל?

ת: רק בשעת הדחק פונים מהדרך שהייתה כבושה במהלך הדורות. כדברי הט"ז: "שאין להניח הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושים ולילך בדרך צר ודוחק בהכשר". ט"ז תרצ סק"ז.

שולחן ערוך חמישי

ש: מה זה שולחן ערוך חמישי?

ת: מליצה. לדעת להתהלך עם בני אדם. דרך ארץ קדמה לתורה. אבל באמת הוא נכלל בשולחן ערוך. ויש גם שו"ע שישי, לדעת להתהלך עם אלה שאינם בני אדם... (מסופר במגד גבעות עולם ח"ב עמ' טז, שהחתם סופר נתן סמיכה לתלמיד אחד גאון שנבחן אצלו על כל ד' חלקי שו"ע וידעם בע"פ על בורים, ולאחר מתן הסמיכה הזהירו החת"ס: "דע שיש חלק חמישי בשו"ע איך להתהלך ולהתמודד עם בני אדם, וע"כ דע את אשר לפניך". התלמיד יצא מלפני החת"ס מעוטר בסמיכה המפוארה, לא עבר זמן רב והוא נתעטר בכתרה של אחת הרבנויות החשובות בזמנו. אולם לא עמד שם זמן רב, ואותה קהילה שמינתה אותו לרב פיטרה אותו מהרבנות ושילחה אותו לדרכו, והתלמיד חזר לרבו החת"ס להתאונן על רוע מצבו. לשמע דבריו השיבו החת"ס: "הרי הזהרתיך שיש חלק חמישי בשו"ע איך להתהלך עם בנ"א, ומדוע לא קיימת את דברי"? השיבו התלמיד: "מורי ורבי, את החלק החמישי למדתי, אך את החלק הששי איך להתמודד עם נישט קיין מענטשען [לא בני אדם] לא למדתי"...

אמנם מסופר בס' חכו ממתקים ח"א עמ' קנג, שנשאל הג"ר שלמה זלמן אוירבך על אחד מפסקיו, האם זה על פי שולחן ערוך החמישי [כאשר הכוונה היא, שגם אם הפסק אינו הלכה מפורשת בשולחן ערוך שבידינו, יש לרב להתבונן בסברא ובהתבוננות על הנושא הנידון]? והשיב: "לא! אלא על פי שולחן ערוך ה'ראשון'", והסביר: "ראשית חכמה יראת ד'".

ופעם שאלו את הגראמ"מ שך על הפתגם "השולחן הערוך החמישי", ואמר שהוא הלצה ולא כדאי להשתמש בה, כיוון שבעלי בתים יכולים להבין מזה שאפשר להוסיף על השו"ע ושכאילו סברתו היא כסברת השו"ע... קובץ קול התורה חוברת נ"ב. קונטרס הלכה כרבי אלעזר מהרב שמואל ברוך גנוט עמ' 37 – מ"צ).

חומרא

ש: האם כל חומרא אפשרית או שיש חומרות אסורות?

ת: א. אם לא מוזכרת בגמרא, זו מחלוקת. פת"ש יו"ד קטז סק"י. ב. אין להחמיר בחומרא שמביאה לידי קולא. עיין מסילת ישרים כ. ג. לא כל אחד ראוי להחמיר. שם יד. ד. אין לעשות את החומרא חשובה מן העיקר. שו"ת אורח משפט קיב.

שלמות המצוות

ש: למה חייבים לשמור כל המצוות? מה בכך אם יש סדק קטן?

ת: כמו אניה, שגם אם יש סדק קטן, היא עלולה לטבוע. אלא לעשות תשובה.

מצוות נמוכות

ש: לפעמים יש מצוות שנראות לי נמוכות ושפלות וקשה לי?

ת: כיוון שהן ציווי אלוהי לעבודת ד' הן עליונות ונשגבות, ולכן כוהן לובש בגדי כהונה גם לתרומת הדשן כלומר סילוק אשפה. פרשת צו. רבנו בחיי שם. ר' יונה שם.

התאמת התורה לזמן

ש: למה רבנים לא מתאימים את התורה לזמן?

ת: ריבונו של עולם נתן תורה נצחית. אחד מ-13 עיקרי האמונה (בגמרא שבת [לא א] אמר רבא בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו... קבעת עתים לתורה. והעיר בזה הגרי"ד סולוביצ'יק בדרך דרוש, שהרבה אנשים מודרניים תמיד טוענים שדיני התורה ניתנו מלפני כ"כ הרבה שנים, ואינם בני משמעות בתקופתנו, ומן הצורך לעדכן את התורה כפי רוח הזמנים והעתים בהם אנו חיים. ועל כך אמר רבא שביום הדין הגדול ישאלונו בב"ד של מעלה - האם נהגתם כדבעי - לקבוע את העתים כפי רוח התורה, או שהייתם מן הריפורמים המתלוננים, שתמיד רוצים לעשות להיפך - לקבוע את התורה כפי רוח הזמן? דברי הרב עמ' קעו - מ"צ).

התאמת התורה לחיים

ש: האם יש להתאים את התורה לחיים?

ת: לא. את החיים לתורה.

ש: גם גויים? כלומר ז' מצוות בני נח וכדומה?

ת: גם גויים. לכן התורה לא ניתנה בארץ ישראל אלא במדבר שהוא כלל אנושי. עין איה שבת ח"ב ט קכא.

פסיקה שלא בדרכה של תורה

ש: אני רואה רבנים שפוסקים מה שנוח להם בצורה מוזרה. איך זה?

ת: א. העברה מנושא לנושא אחר שלא שייך. ב. פסיקת הלכה על פי נימוקים רוחניים.

ש: אך מה מגמתם?

ת: האתוס המערבי הוא האידיאל שלהם והם מתאימים לו את התורה בצורה לא אמיתית.

צאת הכוכבים

ש: מתי צאת הכוכבים?

ת: יש אומרים 20-18 דקות. והעיקר 13.5 דקות. שו"ת יחוה דעת א מו. אבל במוצאי שבת מוסיפים.

כוח המנהג

ש: מתי פוסקים על פי המנהג? מה המובן שמנהג עוקר הלכה?

ת: אם בהלכה יש פנים לכאן ולכאן, ונוטות לכיוון אחד, אך יהודים יראי שמים נוהגים לכיוון שני, אז המנהג מכריע (יסוד גדול בהוראה מצינו בספר הליכות שלמה [פרק יט הערה כז]: "וסיפר הגרשז"א ז"ל שהגאון רא"ל באלחאוור ז"ל בעל שו"ת שם אריה ערך פעם תשובה בענין גילוח הזקן בחוה"מ, והעלה בכוחא דהיתרא, אולם כששלח תשובה זו לעיונו של הגאון בעל שואל ומשיב ז"ל, השיב לו הגאון ז"ל לאיסור, ושלח לו שוב הגאון בעל שם אריה אגרת, בשאלו ילמדנו רבינו הלא מלפנים כאשר רעשה הארץ בענין הסוכר אם יש בו משום בישולי עכו"ם ערכתי לפני מר כמה מכתבים ובהם הראיתי פנים לאיסור, וכמו שנראה בפשטות, ואעפ"כ החזיק אז מר בדעתו וצידד בכל יכלתו להיתר, ואילו כיום נתהפכו הסדרים שאע"פ שהעליתי בסברות נכוחות להיתר, מחזיק מר במעוזו ומצדד בכל יכלתו לאיסור. והשיב לו הגאון בעל שואל ומשיב לאמר, צדקו דברי מר שמצד הסברא נראה להורות בשאלת הסוכר לאיסור ואילו בענין הגילוח יש פנים להיתר, ואולם היא הנותנת, כי כלל גדול הוא בדין, פוק חזי מאי עמא דבר, ולכן כיון שבענין הסוכר נתפשט הדבר בישראל להיתר, חותר אני בכל כוחי לחזק היתרו, בעוד שבענין הגילוח העולם מחזיקים בו איסור, ולזאת הארכתי לבסס ולחזק האיסור עכ"ד השו"מ, וסיים רבינו הגרשז"א זצ"ל כי דברים הללו המה קילורין לעינים לדעת איזה דרך ישכון אור בדרכי הפסק וההוראה, ויפים הדברים לשעה ולדורות" – מ"צ).

שמאלניות

ש: האם מותר להיות שמאלני מבחינה הלכתית?

ת: שמאלני חברתי, כן. שמאלני לאומי, טעות.

פסיקת הלכה לעולי אתיופיה

ש: על פי איזו שיטה צריכים לנהוג עולי אתיופיה? אשכנז, ספרד, תימן?

ת: אדם צריך ללכת על פי מנהג אבותיו, אבל כיוון שאין להם מנהג אבות ביחס להלכות שבגמרא, יש להם דין בעל תשובה שאינו יודע מה נהגו אבותיו, או דין גר צדק, וכל אחד רשאי לבחור להיות אשכנזי, ספרדי או תימני, על פי מנהג רבו שלימדו תורה, או מקום בו הוא גר, או ישיבה בה הוא למד, או כל שיקול אחר. וכך הסביר הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה פ"ה דבר הלכה לז). ועיין פסקי תשובות (סח אות ג).

ש: בשו"ת יחוה דעת (ה, לג), הג"ר עובדיה יוסף כותב שמי שמתגייר בארץ ישראל צריך לנהוג כבית יוסף שהוא מרא דאתרא דארץ ישראל. אם כן, הם לא חייבים לנהוג כספרדים?

ת: כך שיטתו של הג"ר עובדיה יוסף, והרבה פעמים בתשובותיו הוא משתמש בביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" לבטא מגמתו לחזור אל הימים שבהם שלטה הפסיקה הספרדית בא"י, ואפילו כל האשכנזים בארץ ישראל צריכים להפוך לספרדים (עי' שו"ת יחוה דעת סוף חלק ה בכללי מרן השו"ע אות ד. הליכות עולם חלק ח בהקדמתו). אלא אין הוכחות ברורות לכך, ואפילו בדורו של רבי יוסף קארו הוא לא היה המרא דאתרא של ארץ ישראל ואפילו לא של צפת, גם אצל הספרדים וגם אצל האשכנזים. בזמנו של הבית יוסף היו שלושה סוגי ספרדים בא"י: א. ספרדים כפשוטם מארץ ספרד שנהגו כרא"ש. ב. ספרדים מוגרבים מערביים מצפון אפריקה שנהגו כרי"ף. ג. ספרדים מא"י, מצרים והסביבה שנהגו כרמב"ם (היו גם קצת אשכנזים). ואפילו נאמר שהוא המרא דאתרא וכל מי שעולה לארץ חייב לקבל פסקיו, הדברים אמורים במי שעולה בתור בודד, ונבלע בתוך קהילה, כמו שכתוב "קמא קמא בטיל", שעליו לקבל מנהגי הקהילה משום המחלוקת. אך אם קהילה שלמה עולה לארץ, עם רבניה ומוסדותיה, הרי עליה להמשיך על פי מנהגיה (שו"ע או"ח תסח ד וביה"ל), כי המושג מרא דאתרא אינו מתייחס למקום גאוגרפי מסוים אלא לקהילה מסוימת (וכן כתב בשו"ת פנים מאירות ב קלג. דלא כשו"ת אבקת רוכל סי' ריב שגם קהילה שלמה בטלה עם בואה). לכן אם יהודים עלו ממצרים והגלילות אכן ינהגו כבית יוסף, אך אם עלו מבבל ששם הבן איש חי היה מלך, לא ימרדו במלכותו (והגר"מ אליהו הוא ממשיך דרכו), וכן אם מוצאם מצפון אפריקה, הרי החיד"א לפניהם. וקל וחומר אצל האשכנזים. והחזון איש דחה בשתי ידיו את הכלל שהב"י הוא מרא דאתרא דישראל (יו"ד קנ י). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח א-ב).

ש: האם מותר לעולה מאתיופיה לקחת מכל שיטה כרצונו, קצת מאשכנזים, קצת מספרדים, קצת מתימנים?

ת: לא. כי אין שיטה כזאת, הוא לא יכול להמציא שיטה חדשה. מילי דבדיחותא: פעם בסוכות באו להקביל פני האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, ואחד ניגש אליו עם מגבעת של מתנגדים ובעקישע (מעיל חגיגי ארוך) של החסידים, אמר לו הרבי עם חיוך רחב: א פרייליכן פורים (חג פורים שמח)...

ש: האם כל עולי אתיופיה חייבים לנהוג כולם באותה שיטה?

ת: לא. אמנם הם באים מאותו מקום, אך אין זה מחייב אותם. כמו שגר צדק אינו חייב לנהוג כמנהג היהודים מהמדינה בו הוא גר. עיין הליכות שלמה (פ"ה אות כב). שו"ת יביע אומר (ח"י סי' ט). פסקי תשובות (שם).

ש: האם יש בזה הבדל בין הלכות לבין מנהגים?

ת: לא. גם מנהגים עליו לקבל כפי אותה שיטה שהוא מקבל על עצמו הלכות.

ש: האם עליו להמשיך לנהוג במנהגים שנהגו אבותיו באתיופיה?

ת: אם זה מנהג שנוגד את ההלכה, ודאי אסור. אם אינו נוגד את ההלכה, רשאי, אבל אינו חייב, אלא אם כן זה מנהג שהוא פירוש של הלכה המקובלת על כל עם ישראל, וכאמור אינה נוגדת את ההלכה. אבל אם זה מנהג שאינו מחובר לשום הלכה, כגון חג הסיגד, אינו מחוייב.

ש: אם במשפחתו נוהגים דברים נגד ההלכה, מה יעשה?

ת: אם זה דבר שהוא מותר דיעבד בשעת הדחק, יש לו על מה לסמוך, משום השלום. יש לכבד את ההורים עד הגבול האחרון של היתרים בהלכה בשעת הדחק. והורה הגראמ"מ שך לבני ישיבות שאין דעת הוריהם נוחה ממנהגיהם ודקדוקי ההלכה שלהם, ומתווכחים איתם על הנהגותיהם, ובאים לידי ריב ומדון, שבכל דבר שכתבו הפוסקים שבמקום הפסד מרובה יש להקל, אזי ג"כ כאן יש להקל, מפני ש"ריב עם ההורים נחשב להפסד מרובה" (קונטרס "הלכה כרבי אלעזר" מהרב שמואל ברוך גנוט עמ' 36). אבל אם זה בניגוד להלכה, גם דיעבד בשעת הדחק, כגון השחיטה האתיופית, אינו רשאי להקל, אך כמובן ישתדל כמה שאפשר לשמור על השלום. כשמרן הרב קוק עלה לשבת על כיסא הרבנות הראשון שלו, בעיר זוימל, הזמין פיסות קלף בכתב סופר סת"ם נאה עם פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח השלום והאמת, כולל הפסוק "האמת והשלום אהבו" (האיש נגד הזרם עמ' 304).

אחרי הפעולות נמשכים הלבבות

ש: בספר החינוך כתוב שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. מצוה טז. האם אין זה סותר את היסוד למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע, שאדם יקבל עול מלכות שמים תחילה ואחר כך עול מצוות, משנה ברכות ב ב, שמתוך אמונה מגיעים למצוות?

ת: אכן זו גם שיטת ספר החינוך לכל אורך הספר, ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות הוא יוצא דופן. וכן ספר מסילת ישרים סוף פ"ז.

דרכי שלום

ש: מה שמפרנסים נכרים, מבקרים חולים נכרים וכו' משום דרכי שלום, האם הכוונה משום איבה, או מפני אידיאל של חסד?

ת: אידיאל של חסד, כי כך כתב הרמב"ם הלכות אלה בסוף הלכות מלכים פרק י: הרי נאמר טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

כולי עלמא לא פליגי

ש: מי קובע, תלמידי חכמים או כל העולם?

ת: בענייני הלכה – תלמידי חכמים (כתב הג"ר יצחק אהרן גולדברגר, דיין ור"י לחסידי פאפא: "שמעתי בשם הגה"ק מרודזשין זצ"ל בעל התכלת, כששאלו אותו בויכוחו עם גדולי דורו על מה שחידש שיש לילך היום בציצית של תכלת, והקשו לו דהא חזינן דכל העולם כולו אין הולכין בתכלת, וקרא הנ"ל את משרת ביתו, ושאל ממנו מהו הדין, האם הלכה כר"ש בגרירה או לא, ולא ידע ולא הבין מה ששאל ממנו, ובזה השיב תשובה להשואלים הנ"ל, והוא דקשה לכאורה, דהא אמרינן בגמרא מסכת פסחים [כה, ב] דכולי עלמא מודו דהלכה כר"ש בגרירה, והרי אני רואה דלאו כולי עלמא יודעים דהלכה כר"ש, אלא כו"ע היינו תלמידי חכמים ורבנים וחובשי בית המדרש, ולא כל העולם כולו, ואין להביא ראיה ממנהג העולם. וכעת ראיתי מובא כן מהגאון הגר"י מקוטנא ז"ל שאמר להגה"ק מרודזשין ז"ל דאצלנו היהודים יש כלל אחר רבים להטות, ורוב העולם לא קבלו עליו את התכלת, ואין אני רוצה להיות יוצא מן הכלל. אז נגש אל החלון וראה איש שנושא איזה משא, ואמר שיואיל בטובו לומר באיזה דין נחלקו רבי יהודא עם ר' שמעון בחמץ בפסח, הנושא הנ"ל לא ידע מה רוצים ממנו, וע"ז אמר הרודזשינער זצ"ל להגה"ג מקוטנא, כבודו רואה דאף דבגמרא בפסחים אמרינן דכולי עלמא סברי שחמץ משש שעות ולמעלה אסור וכו', והנה זה האיש אינו יודע בכלל מה שאני אומר, אלא בעל כרחך צריך לומר דהגמרא איירי מיהודים כמוני וכמוך, וכמו כן הא דאמרה התורה אחרי רבים להטות אין כוונת התורה לרבים סתם, אלא לאנשים כמונו. – וכעין עובדא זאת שמעתי על הגה"ק בעל הדבר חיים זצ"ל". פירוש על פרקי אבות 'אז יאמרו' עמ' נד – מ"צ).

אבא גוי

ש: אמי תימניה ואבי גוי משווייץ, האם אני תימניה או אשכנזיה?

ת: תימניה. זרע האב אינו נחשב מבחינה הלכתית.

איסור דרבנן

ש: האם בכל מקום צער מותר איסור דרבנן?

ת: ודאי לא. רק במקרים יוצאי דופן המוגדרים בהלכה ואין ללמוד מאחד לשני.

סירוב לדון

ש: למה לפעמים הרב בתשובותיו מנמק ולפעמים מסרב לנמק ולדון?

ת: כי דיון נותן לגיטימציה מסויימת לדעה שאין לה מקום (באחד מביקוריו של הגר"א קוטלר בוילנא, הראה לו הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי איגרת שאלה ופלפול ארוך ששלח אליו רב פלוני, בענין הדלקת אור האלקטרי וכיבויו בשבת ויו"ט, והוסיף שהחליט בדעתו לא להשיב על האיגרת. הוא התענין ושאל: מדוע? הסביר לו הגרח"ע: "אם אשיבנו, והוא יחזור ויכתוב אלי שנית, ושוב אענה על דבריו, הרי כשתעלה אי פעם על הפרק שאלה זו יוכל האיש לטעון: 'קיימתי בנדון זה חליפת מכתבים עם הרב דוילנא, התפלפלנו אהדדי בכל צדדי השאלה, והכרעתי להיתר...'. לא כן אם לא אשיב כלל על דבריו, לא ירהיב כל כך להחזיק בדעתו, ולא יוכל להיתלות באילן..." אש התורה על הגר"א קוטלר ח"ב עמ' רמ-רמא.

הייתה שאלה שהסעירה את העולם היהודי בעת השואה, כאשר בכמה מדינות באירופה גזרו שלא לשחוט בהמות לפני שמרדימים תחילה את הבהמה, וזאת מחמת שהעלילו הגויים כאילו יש בזה 'צער בעלי חיים', וכל גדולי הדור שקלו וטרו מה עמדת ההלכה בענין זה. באותם ימים כתב הג"ר אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב תשובה גאונית בקשר לזה [שו"ת ארץ צבי ב לט], ושלח את התשובה להגאון מטשעבין ולא קיבל עליה מענה.

כעבור תקופה קצרה נפגשו, ושאל רבי אריה צבי את הטשעבינר, מדוע לא ענה על מכתבו. ענה לו הטשעבינר, שלמרות שהתשובה שכתב נפלאה והראיות עצומות, אינו מבין על סמך מה מתירים, וטענתו הייתה גאונית בפשטותה: הלא כשמרדימים בן אדם לצורך ניתוח, מחפשים מרדים מומחה בכדי שיבדוק את מצב החולה, האם אפשר להרדימו, וכמה חומר הרדמה לשים בכדי שלא יזיק ולא ימות חלילה, ואעפ"כ קורים רח"ל טעויות, ואילו כאן מדובר בבהמה שממילא עומדת לשחיטה, א"כ מי יבדוק את מינון ההרדמה, ואיך נדע אם לא נטרפה לפני השחיטה ואז יכשלו חלילה האוכלים באיסור אכילת טרפות. ומה שלא ענה למכתבו הוא משום שחשש שאם שלטונות פולין יראו שהרבנים דנים בדבר, ויש מתירין ויש אוסרין, יהיה להם מזה חיזוק לעשות את הגזרה, בטענה שזו מחלוקת, שכן יש מהרבנים שמתירים. לכן היה סבור שבסוגיה זו יפה השתיקה, ולא נזקק לנדון. שר התורה עמ' 284-283 – מ"צ).

עבירה במזיד

ש: אם עשה עבירה במזיד ואחר כך התברר לו שזו לא הייתה עבירה, האם זה נחשב לו עבירה?

ת: עליו לעשות תשובה על רצונו לעשות עבירה, כמי שרצה לאכול חזיר ועלה בידו בשר כבש. קידושין פא ב. תוס' קידושין לב א ד"ה דמחיל.

חברה מקולקלת

ש: אני רוצה לשמור תורה ומצוות אבל החברה מסביבי מקולקלת. איך אפשר להחזיק מעמד?

ת: למד מיעקב אבינו שאומר: עם לבן גרתי 20 שנה ותרי"ג מצוות שמרתי (רש"י בראשית לב ה – מ"צ). ולמד מסילת ישרים יום יום. חזק ואמץ.

אישה קודמת

ש: יש הלכות שאישה קודמת לאיש?

ת: כן. הרבה. פרנסת יתומה. נישואי יתומה. כתובות סז א.

מנהג צפון אפריקה

ש: האם יהודים שעלו מצפון אפריקה צריכים לשמור על מסורת אבותם, או לפסוק כמו השו"ע שהוא מרא דאתרא?

ת: כמנהג אבותם. השו"ע לא היה מרא דאתרא בזמנו, והחיוב לפסוק כשיטתו רק תלוי במי שקבלוהו. שו"ת חמדה גנוזה להג"ר שלוש (ועיין ספר "דברי שלום ואמת" של הרב שלמה טולדנו, החולק על הגר"ע יוסף שיש לכל ספרדים לנהוג כהב"י, ובתוכו את כל ההלכות החלוקות בין הגר"ש משאש להגר"ע יוסף – מ"צ).

ספר קצשו"ע חוסך שאלות

ש: זה מפריע אם אמשיך לשלוח שאלות?

ת: כמעט כל שאלותיך נמצאות בספר הלכה פשוט כמו קיצור שו"ע. יש גם מהדורת כיס. יותר טוב שתסתכל שם. פעם בערב פסח כשצבאו המונים על דלתות בית ההוראה עם שאלות מענייני דיומא, התמרמר הג"ר שמואל הלוי וואזנר, מח"ס שו"ת שבט הלוי, ואמר: "אם השואלים היו לומדים אפילו קיצור שו"ע, שמונים אחוז מהשאלות לא היו נשאלות כאן" (רב רבנן עמ' תב).

פסיקה חרדית

ש: האם זה נכון שהרב קוק כתב שמי שלא מחובר לגאולה לא יכול לפסוק הלכה כי הכל קשור?

ת: לא נכון. מרן הרב קוק כתב באגרת שעח שמי שלא רואה את אור הישועה הזורחת לא יכול לומר דברים עליונים בענייני תשובה. הרי דיבר רק על תשובה ורק על דברים עליונים.

פסק ללא ויכוחים

ש: למה לפעמים בשו"ת סמ"ס יש רק דעה אחת חתוכה ולא מגוון דעות ודיון ביניהן?

ת: כי זו ההגדרה של סמ"ס. מגוון ודיון יש בספרי שו"ת שכתבתי בדלותי (שו"ת שאילת שלמה 4 כרכים, פסקי שלמה 6 כרכים, פירוש על קצשו"ע 3 כרכים. וסיפר הג"ר שמואל הלוי וואזנר, מח"ס שו"ת שבט הלוי, שלפעמים יש שואלים שאוהבים להרבות בשאלות ומשא ומתן כגון ששואלים: מהיכן דנתנו? על מה מבוססת התשובה? ועל כך היה עונה במתק לשונו: אם רצונך לבוא ולדון ולשוחח בד"ת נכין לך זמן לזה, אבל עכשיו הנה הפסק לפניך בלי ויכוחים. רב רבנן עמ' רנ).

חוקים ומשפטים

ש: מה יותר גבוה חוקים או משפטים?

ת: חוקים. כי משפטים אפשר להבין דרך השכל שלנו, לעומת חוקים שמתנשאים מעליו.

פסקי הלכות של רב אנטי ציוני

ש: יש רבנים האומרים שאי אפשר לנהוג ע"פ שום פסק הלכה של רב שהוא נגד מדינת ישראל, הרי כל השקפת החיים שלו עקומה, וכל התורה כולה עניין אחד הוא, הכל משולב. מה דעת הרב?

ת: אכן יש אומרים שאין לקבל פסקי הלכות מאלו שלא מאמינים שאנחנו באתחלתא דגאולה ושיש לשאול שאלות רבנים ציונים בלבד. אבל מרן הרב קוק באגרת שע"ח הנדפסת בהתחלת אורות התשובה, כותב שרק מי שמכיר בגאולת העם בזמן הזה, א - יכול לחדש בענייני תשובה, ב - בדברים עליונים בענייני תשובה. אמנם הכל קשור בתורה, אבל בעניינים אחרים מותר לשאול.

מרא דאתרא מול עשה לך רב

ש: מה היחס בין מרא דאתרא לבין עשה לך רב?

ת: ענייני המקום על פי המרא דאתרא, עניינים פרטים על פי הרב שלך, ואם יש התנגשות שאל את הרב שלך.

האם חייבים לשאול שאלות בעמידה?

ש: האם תלמיד ששואל שאלה מרב בשיעור חייב לעמוד?

ת: לא חייב. אך לכתחילה יעמוד. הרי בכלל ראוי היה לעמוד כשלומדים. בסוף משנה סוטה: "משמת רבן גמליאל הזקן, בטל כבוד התורה", ופירש הרע"ב: "שעד שמת הוא, היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא], ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב, וזהו בטל כבוד תורה". לכן לפחות כאשר שואלים שאלה, ראוי לעמוד, שבזה בוודאי לא ירדה חולשה לעולם (סיפר הג"ר יצחק זילברשטיין: "זכורני, כי בימי חוה"מ פסח תשע"א הגיעו כמה רבנים לביקור חג אצל רבינו [הג"ר שמואל הלוי וואזנר, מח"ס שו"ת שבט הלוי] שנשא בפניהם דברים בענייני השעה. בתוך הדברים, קטע רבינו את דבריו ופנה אלי ואמר לי בהתפעלות: 'אני זוכר שלפני יותר משבעים ואחת שנים למדתי בכולל בירושלים יחד עם חמיך הרב אלישיב, והוא הקפיד לא רק ללמוד בקול ובנעימה, כפי שהוא עושה עד היום, אלא דקדק על עצמו לעמוד במשך כל זמן הלימוד'! אני לכשעצמי פירשתי את ענין העמידה שהוא משום כבוד התורה, כמו ששמעתי כמה פעמים ממו"ח זי"ע שציטט את המג"א המביא את הגמרא (ברכות כז ב) 'אמר לו, יהושע – עמוד על רגליך ויעידו בך'! המג"א מביא את הגמרא כדי להוכיח משם שכשתלמיד שואל את הרב, צריך הוא לעמוד על רגליו משום כבוד התורה, ולמרות שבימינו לא מקובל לעשות כך, צריך לדעת שיש בדבר זה משום ריבוי כבוד התורה". רב רבנן עמ' קסו).

כוונה במצווה

ש: מה לכוון במצווה השנויה במחלוקת אם היא מדאורייתא או מדרבנן כדי לא לעבור על בל תוסיף?

ת: לא להתפלפל אלא לכוון לעשות רצון ד'.

[ושאל חכם אחד את הגראי"ל שטיינמן, כיצד צריך לכוון שעושה דבר מצווה שלשיטה אחת בראשונים זו מצוות עשה ולשאר שיטות אי"ז מצווה, שיש בזה חשש בל תוסיף לאותם ראשונים שאי"ז מצווה. ענה לו הג"ר שטיינמן: "אני בכל יום נתקל במקרה כזה, בעת שאני עומד כנגד הכהנים לברכת כהנים, שלשיטת החרדים זה עשה עשה דאורייתא על הישראל לשמוע ברכת כהנים, ומאידך, לשאר הפוסקים אין בזה מצווה. ולכן אני מכוין לשם מצווה רק אם הלכה כהחרדים" (אורחותיך למדני עמ' לו) – מ"צ].

בנים ונכדים יכולים לסמוך על דעת זקנם הגם שהיא שיטה יחידאית

ש: האם אדם רשאי לסמוך להלכה על דעת סבו או זקנו על אף שהיא דעת יחיד נגד שאר הפוסקים?

ת: כן. אם הוא קיבל אותו עליו כפוסק, כמו שאדם סומך על רבו גם יחיד נגד רבים. אך ברבים ראוי לשקול היטב כדי לא לעורר תמיהות. עיין פנקסי הראיה פנקס א עמוד ראשון, שיש בזה הבדל בין מתנגדים שעשו חשבון כלל וחסידים שעשו חשבון פרט. על כל פנים, רשאי לסמוך על דעת יחידאית, כגון שכתב האבני נזר בתשובה, וכן אומרים בשם האדמו"ר מהר"א מבעלזא.

[בשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' קטו), דן בכשרותם של אתרוגי קורפו אם יש לחוש שהם מורכבים, ורצה להתיר מכוח מה שהרבי מלובלין שיבח אתרוגים אלה, אך לאחר מכן הוא כתב לדחות את הראיה מדברי הרבי מלובלין, כיוון ששמע שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש, הרי זה נצמח מחמת שבבית הרבי מלובלין היו אוכלים חדש, כי הרבי אמר דמאחר שזקנו הב"ח התיר אין לו לחוש. ולפי זה כתב האבני נזר דאפשר שלכן גם לא חשש הרבי מלובלין לאתרוגי קורפו שהם מורכבים, מאחר שהב"ח התיר בתשובה את האתרוגים המורכבים שמראיהם מראה אתרוג. ואם זה טעמו, מן הדין עלינו לחוש לשיטת רוב האחרונים החולקים על הב"ח בזה. ומבואר באבני נזר שהבין שהרבי מלובלין עצמו היה רשאי להקל בחדש ובאתרוגים מורכבים מחמת שזקנו הב"ח היקל בזה, אף שאחרים צריכים להחמיר.

וסיפר הג"ר משה שטרנבוך, ראב"ד של העדה החרדית ומח"ס שו"ת תשובות והנהגות, שבעת שנהיה חתן נסע חותנו להרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, ונתכוון להגיע לאחר התפילה, אך לבסוף הגיע שם קודם תפילת שחרית, והרהר הג"ר שטרנבוך בדעתו הרי כעת הוא כבר לאחר חצות היום והרב מבעלזא עדיין לא התפלל שחרית, הגם שיש שיטת הט"ז שעד זמן מנחה גדולה אפשר להתפלל שחרית אך הרי היא שיטה יחידאה, ולאחר שגמרו שם התפילה נכנסו לקו"פ ונתנו לחיים, ונענה האדמו"ר מבעלזא האמת שצריך להתפלל קודם חצות אך הרי יש דעה של הט"ז שמותר להתפלל עד זמן מנחה גדולה והגם שהיא שיטה יחידאית, אך אבי זצ"ל (רבי ישכר דב, האדמו"ר השלישי מבעלזא) אמר שבנים ונכדים יכולים לסמוך על דעת זקנם הגם שהיא שיטה יחידאית, והתינח על הנכדים אך מה עם החסידים, אך תלמידים נקראים גם כן בנים, וראה בכך שתפס מחשבתו (החסידות על העליונה ח"ב עמ' פח).

ובתשובה על נשיאת כפיים במערת הרשב"י במירון, הגר"מ שטרנבוך שלל כניסת כהנים לקבר רשב"י, אבל העיר שאולי יש שנכנסים ע"פ מה שאמר האדמו"ר מהר"א מבעלזא שנכד רשאי לסמוך על דעת זקנו אפי' אם רוב הפוסקים חלוקים עליו. ובכל זאת, מסיק שאסור לישא כפיים בפני ציבור שסבורים שאסור לעשות כן (קובץ עץ חיים – חוברת כו - אלול תשע"ו, עמ' פג-פה). וכן ראיתי באותו עניין בספר דבריו חיים וקיימים (עמ' רצד), שכתב הרב שמעון גרין: "כידוע היה הרבי ז"ל [אדמו"ר 'האמרי חיים' מוויזניץ] מורה שלא יכנסו כהנים לציון הרשב"י במירון, אמנם כיון ששניים מזקניי הורו לכוהנים להיכנס למערת הרשב"י, והם זקני הרה"ק השומר אמונים זי"ע וכן זקני הגאון רבי שמואל העלער זצוק"ל שהיה הרב בצפת, רציתי לשאול את הרבי ז"ל אם אוכל לסמוך על דעתם ולהיכנס לציון הרשב"י. אמנם לא הרהבתי עוז לשאול את הרבי ז"ל, וביקשתי מהגבאי רבי זלמן לייב ווייס שישאל את הרבי ז"ל, האם אוכל לסמוך על דעת זקניי. הרבי ז"ל ישב אז בחדרו, והכה על השולחן כמה פעמים, לבסוף נענה ואמר, 'יא, אריינגיין' (כן, להיכנס). ומאז הנני נכנס לציון הרשב"י במירון".

ובקובץ עץ חיים (חוברת כז - ניסן תשע"ז, עמ' שכד-שכו), הקשה הרב מרדכי הלוי פטרפרוינד, מדוע זה שהוא זקנו מהווה שיקול בהכרעת ההלכה, כך שיהיה רשאי לסמוך עליו אפילו נגד רבים? הוא מתרץ, שבמקרים אלו הנכד מקבל את זקנו כפוסק, וממילא מה שעשה כמותו היה כדין, כיוון שקבלו עליו לנהוג כמותו בכל הדברים. וכשאדם מקבל על עצמו חכם, הוא רשאי לעשות כמותו אף אם רוב הפוסקים חולקים על אותו החכם, כיון שלאותו חכם יש דין כמו של רבו. לכן מה שנוטה מכללי ההוראה ונוהג כזקנו אינו משום שהוא זקנו, אלא משום שהוא רבו, ורק שרשאי לבחור לעצמו לרבו את זקנו.

הערה: מצינו שגדולי ישראל מכנים בשם "זקני" אפילו אם הוא סבא רבה, סבא רבה רבה וכן הלאה. וכן בשו"ת חיים שאל (א, סח), נשאל החיד"א: "איך הוא כותב על הרב חסד לאברהם 'מר זקני' וממה שכתב בשם הגדולים (ערך מה' אברהם אזולאי) ניכר שהוא זקן זקנו"? והשיב ששימוש זה לתואר זקני, נכון הוא ומקובל גם אצל הראשונים. הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ז כותב אדוני זקני על הרמב"ן בכמה תשובות והוא שישי לרמב"ן, עיי"ש – מ"צ].

רבנות ראשית

ש: האם אדם צריך ללכת על פי רבו או על פי הרבנות הראשית?

ת: בעניינים אישיים על פי רבו, בעניינים כלל-ישראליים על פי הרבנות הראשית.

מצוות שכליות

ש: מצוות שכליות יש לקיים בגלל השכל או בגלל שד' ציווה?

ת: גם. מי שמכבד הוריו כי ד' ציווה, ולולא זה לא היה מכבדם, הוא מושחת. ומי שמכבדם רק כי הוא נורמלי, חסרה לו עבודת ד'. עיין רמב"ם, שמונה פרקים פרק ו.

מצוות לא נעימות

ש: מה לעשות אם יש מצוות שאינן נעימות לי?

ת: זה בגלל קלקול בטבע, כמו רמב"ם שמונה פרקים פרק ב שהחולה טועם את המתוק מר ואת המר מתוק. והתיקון הוא תשובה עמוקה.

מנהג הבעל שנפטר

ש: אשכנזיה שבעלה הספרדי נפטר יכולה לחזור למנהגי אביה?

ת: אם יש ילדים בבית, כדאי שיהיה מנהג אחיד.

מצווה לא מובנת

ש: אם יש מצווה שאיני מזדהה איתה ואינה מסתדרת עם השכל, האם לא לקיים אותה עד שאזדהה?

ת: להיות עניו, להכיר שהשכל שלך קטן מהשכל של הבורא, ולקיים.

פסיקה בלי נימוקים

ש: למה לפעמים רבנים נותנים פסיקה ולא נותנים נימוקים?

ת: כאשר הם רואים שהשואל יתחיל להתווכח בטענות שווא (סיפר הג"ר שמחה הכהן קוק, רב ואב"ד רחובות, על הג"ר שמואל הלוי וואזנר, מח"ס שו"ת שבט הלוי: "זכורני שהייתה בזמנו בעיה קשה במאכל ה'נקניק' אשר עיטופו היה ע"י ניילון דק מאוד, הוא עשוי מכל מיני חומרים לא כשרים, ובוודאי שהחפצים לאכול בשר הנקניק אינם חפצים לאכול את הפלסטיק. פניתי אל מו"ר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והשיב לי כי העיטוף הזה לנקניק הוא איסור תורה חמור ונורא. אך לצערנו לא שמעו בקולו והמשיכו בעיטוף זה, בטענה שתוך כדי עיבוד הבשר, העיטוף הופך להיות פסול למאכל אדם, ועל זה סמכו להתירם, אך מרן הרב אלישיב זצ"ל טען לעומתם, כי אם בסיום העיבוד חוזר להיות ראוי למאכל אדם אין להתירם וכאמור הוא איסור חמור מדאורייתא, והזכיר שכן פסק מרן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל. כאשר שאלתי שאלה זו את מרן הרב וואזנר זצ"ל, השיב לי בזה"ל: 'האוכלו הרי זו אכילת נבילות וטרפות' ולא הוסיף להיכנס לפרטי ההלכה, ושאלתיו מדוע אינו מנמק את האיסור הגמור שהוא מדאורייתא, השיב ואמר לי: 'אם אנמק את דבר האיסור, יבואו אלי בפלפולי סרק וימשיכו להתיר איסורים חמורים ביותר בהתרי סרק, ולכן השבתי שהמדובר באיסור גמור מדאורייתא מבלי לנמק מקור האיסור וההלכה, כדי שלא יוכלו לפלפל ולהתמקח'. ואכן ההלכה התקבלה בכל המפעלים בארץ ובחו"ל". רב רבנן עמ' תצז-תצח).

מצוות בלי התחברות

ש: אני לא מצליח להרגיש התחברות למצוות. האם גם כך שווה לעשות?

ת: בוודאי. ואז יש להן מעלה של מסירות נפש. כדברי האדמו"ר מגור בכל לבבך – אפילו הוא נוטל את לבבך ("דהנה חז"ל דרשו בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך, ועל זה הדרך יש לדרוש בכל לבבך – אפילו נוטל את לבבך, והיינו שלפעמים אין לאדם לב כלל לעבודת הבורא יתברך שמו, גם אז יתחזק במסירות נפש לעבוד את הבורא כפי יכולתו במצב זה". חידושי הרי"ם ד"ה בכל לבבך).