שיעורי הרב שלמה אבינר

המקפיד על חלב ישראל

ש: האם מותר למי שמקפיד לאכול רק חלב ישראל לאכול מכלים שמשתמשים בהם לחלב נכרי?

ת: כתב הג"ר יעקב קמנצקי באמת ליעקב על שו"ע (עמ' שח) שמותר למי שמחמיר לאכול רק חלב ישראל לאכול מכלים שמשתמשים בהם לחלב נכרי, ומביא ראיה מהרמ"א (יו"ד סד, ט) שאומר שאף אלו האוסרים את החלב (בצירי) שתחת הפריסה מכל מקום אינם נמנעים מכלי בני ריינוס (המתירים). אם כן בודאי יש לסמוך להתיר את הכלים שמשתמשים באותו חלב, ודבר פשוט הוא שהאוכל סתם חלב לא יתן אותו למי שמחמיר בזה. כמו כן מותר לתת מתנה (כגון משלוח מנות) למי שאוכל חלב בלי השגחת ישראל ואין בזה משום לפני עיוור, אף שהנותן עצמו מקפיד על זה. העיקר כמו שאמר זכריה הנביא (ח, יט): "והאמת והשלום אהבו".

ספרדי וכלים של בשר שאינו חלק

ש: האם ספרדי שמוזמן אצל אשכנזי שאינו אוכל חלק חייב להקפיד על הכלים?

ת: כתב הג"ר עובדיה יסוף בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד ס' ג) שאין לספרדי להקל בבשר שאינו חלק, אך אם הוזמן לסעודת מצווה אינו חייב לחקור אם הבשר חלק, וקל וחומר ביחס לכלים שהם מותרים משום ספק ספקא, שמא הכלי אינו בן יומו, ושמא לא השתמשו בהם בבשר שאינו חלק (עיין בספר חכמת אדם נה, ח). גם אין לומר שבודאי הכלי בן יומו שמא חיממו בו מים (ערוך השולחן יו"ד נד, ד). ונשאל הגרי"ש אלישיב: מי שנוהג לאכול רק גאלט, ופעם בישלו בכליו בשר שאינו גלאט האם נאסרו הכלים וצריכים הכשרה? והשיב: כל הכלים מותרים (ס' ישיב משה עמ' קא).

אשכנזי המתארח אצל ספרדי בפסח

ש: בפסח נוהגים האשכנזים להחמיר בקטניות, מצה עשירה וכן יש חילוקים בדינים השונים של הכשרת כלים בפסח – כגון כלי זכוכית, ליבון והגעלה. לאור הנ"ל מתעוררת בעיה כאשר אשכנזי שוקל האם הוא יכול להתארח בבית ספרדי במשך החג ולאכול שם, וכן האם מותר לו להימנע מקטניות או מצה עשירה בלא שימת לב לאופן הכשרת הכלים, שמן הסתם נעשתה לא לפי פסיקה אשכנזית.

ת: א. לגבי מצה עשירה אין בעיה. אמנם האשכנזים נוהגים באיסור (שו"ע, או"ח תסב ד), אך אפשר להימנע מלאכול מצה עשירה, ואם נפל פירור קטן בתוך מזון אחר ואין הדבר ידוע אין בכך דבר, שהרי גם לאשכנזים אין זה איסור גמור, שהרי התירו בשעת הדחק לחולה ולזקן הצריכים לכך (שם). ב. באשר לקטניות אפשר להימנע מלאכלם, וגם אם נפל קצת ולא ניתן להוציא אין לחוש שהרי הרמ"א כתב שהדבר פשוט שאם נפלו הקטניות לתוך התבשיל בפסח אינם אוסרים את התבשיל בדיעבד (שו"ע או"ח תנג, ב), וקל וחומר שמה שבלוע בכלים אינו אוסר. כן כתב הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ה, לב) שמותר לאשכנזים הנוהגים איסור באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות, והביא כמה הוכחות:

המחמיר לא לאכול מהיתר מכירה

ש: האם מותר למי שמחמיר לא לאכול מהיתר מכירה לאכול מכלים שמשתמשים בהם להיתר מכירה?

ת: נשאל הג"ר עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ג, נג) על מי שנוהג להקל בשנה השביעית לסמוך על היתר המכירה של הרבנות הראשית וקונה פירות וירקות מהשוק החפשי, ומתארח אצלו מי שנוהג להחמיר ואוכל אך ורק מירקות שגדלו בקרקע של גוי, שאין בהם משום איסור ספיחים כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ד, כט), האם מותר למארח להאכילו מהירקות שבביתו או שחייב להודיעו על כך? וענה שבגמרא מסכת יבמות (יד, ב) מובא לעניין מחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל, שאף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלים ואלו מכשירים, לא נמנעו בית שמאי ליקח (לנישואין) מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, לפי שהיו מודיעים אותם שדבר זה אסור לדעתם והם פורשים ממנו, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו". כיוצא בזה אמרו במסכת חולין (קיא, ב) בדין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שלדעת רב אסור ולדעת שמואל מותר, והיה רב מתארח בביתו של שמואל, ואמר: "חס לו לשמואל שיאכילני דבר האסור לדעתי". כן כתב רבינו המאירי (מסכת יבמות פרק א' עמ' עא): "כל ששנים חלוקים באיזה דבר, אחד אוסר ואחד מתיר, אסור למי שמתיר להעלים הדבר מהאוסר ולתת לו מדבר האסור לדעתו, אלא צריך שיודיעהו שדבר זה אסור לפי שיטתו. לפיכך כל שאינו מודיעו מותר לאוסר להתארח אצל המתיר ולסמוך עליו". וכן מביא עוד פוסקים שכותבים ככה, ומסיק: "לפיכך כיון שיש הרבה משלומי אמוני ישראל שנוהגים להחמיר על עצמם כסברת החזון איש וסיעתו שסוברים שאין לסמוך על היתר המכירה, אסור להכשילם בדבר שנוהגים בו איסור, וכשמתארחים בבית הסומכים על ההיתר של המכירה, כדעת רבים ועצומים מגדולי ישראל, אסור להטעות ולהכשיל את הנוהגים להחמיר, אלא חייבים להודיעם והם יחושו לעצמם" (הגר"ע יוסף שם ח"א ס' י מביא גם את הכלל מהגמרא במסכת יבמות מבית שמאי ובית הלל להתיר מכירת עוגות של מצה עשירה הנעשות מעיסת קמח הכשר לפסח שנילושה במי פירות ויין וסוכר, שנוהגים בה היתר בפסח הספרדים ובני עדות המזרח, לאשכנזים שלא נהגו בהן היתר עם תליית מודעה שקונים אותם לצורך חולים וזקנים או ילדים שלא הגיעו למצוות). אם כן, יוצא מכל האמור שמותר למי שמחמיר לא לאכול מהיתר מכירה לאכול מכלים שמשתמשים בהם להיתר מכירה. כן הורה הג"ר מרדכי אליהו זצ"ל שמותר לכל עדה לאכול בכלים של העדה השנייה שאינם טרף, וכן כל פסקיו על זה הדרך שכולם מחברים את עם ישראל להיות אחד. מעשה היה בבחורה שלמדה במוסד חרדי בבני ברק והביאה בשנת שמיטה עוגה מהבית וחילקה לחברותיה. בא ראש המוסד ואמר לתלמידות לא לאכול מאותה עוגה. התלמידה נפגעה ושאלה: "מדוע שלא יאכלו? וכי האוכל בבית הורי הוא טרף?" ענה לה הרב: "אמך לא מקפידה על היתר מכירה, ואולי אפו בתנור חציל והתנור נהיה טרף ואסור לאכול את העוגה". הבחורה נעלבה עד מאוד והגיעה לבית הגר"מ אליהו בוכיה. הרב שאל אותה אם יש לה אומץ ואמרה כן. אמר לה הרב ללכת לבית ראש המוסד ואם יגישו לה כוס תה תגיד שהרב אליהו אמר שאסור לה לשתות וכך עשתה. במוצאי שבת התקשר אותו רב להג"ר לאליהו ושאל: "למה הרב אומר שאצלי בבית הכל טרף?" ענה לו הרב: "לא כך אמרתי" אבל שאל: "האם בביתך עושים תה בשבת על ידי תמצית פושרת שיוצקים עליה מים רותחים"? השיב הרב: "כן". אמר לו הג"ר אליהו: "לפי השו"ע זה בישול בשבת ואוכל שבושל בשבת אסור באכילה". התפלא הרב ושאל האם לדעת הג"ר אליהו אסור לכל ספרדי לאכול אצל כל אשכנזי? ענה לו הג"ר אליהו: "לדעתי מותר כי אם זה מותר לכתחילה לאשכנזים, זה מותר בדיעבד לספרדים. אך לשיטתך שהעוגות היו אסורות באכילה, גם התה שלך אסור בשתיה". הבין הרב את הגערה של הרב אליהו ואמר במקום: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". אמר לו הג"ר אליהו: "שפכת את דמה ברבים ואתה מבקש סליחה ביני ובינך?" אמר אותו הרב: "מקבל עלי לומר את המילים הללו לפני כל התלמידות". אמר לו הג"ר אליהו: "אם כן כוס התה שלך כשר" (אביהם של ישראל מהרב שמואל אליהו עמ' 53-52). [נשאל הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ג, פח) בעניין שיש לאחד חשש לקבוע מקומו בבני ברק כיוון שבתוך דברי התורה יש פעמים שהוא אומר שלא כדברי החזון איש זצ"ל. השיב הגרמ"פ: "לא מובן שום חשש בזה, ואדרבה זהו כבודו אשר מזכירים שיטתו בד"ת ומעיינים בדבריו אף שהמסקנא דחכם המעיין הוא שלא כדבריו, ולא עלה כלל על דעת החזון איש זצ"ל שלא ימצאו ת"ח שיפלגו עליו ולא שייך שיקפיד ע"ז, דאדרבה האמת והשלום אהבו כדאיתא ביבמות (יד, ב) על פלוגתא דב"ש וב"ה, וענין שפתותיו דובבות הוא אף כשמזכירין דברי החכם וחולקין עליו, אבל ודאי צריך להזכיר בדרך ארץ, ור' יהושע (חגיגה כח, ב) שהושחרו שיניו מפני תעניותיו לא היה משום שהקשה על דברי ב"ש אלא מפני שאמר בבטול בושני מדבריכם ב"ש אבל בלשון דרך ארץ ודאי שליכא שום קפידא לא על מה שמקשין על דברי החכם, ואף לא על מי שחולקין עליו", ומסיק ש"אין לחוש מלהקשות ומלחלוק על גדולי דורותינו אף הגדולים ביותר אבל באופן דרך ארץ, שלכן ליכא שום חשש ושום קפידא להשאר בבני ברק ולומר שיעורים, ואדרבה יהיה מליץ יושר בעדך על שאתה מעיין בספריו". אם כן הכל עולה בקנה אחד: "והאמת והשלום אהבו". לשם האמת לא צריך להרוס את השלום, ולשם השלום לא צריך להטות מהאמת. עוד מובא בספר האיש נגד הזרם משמואל אבידור הכהן (עמ' 304), שכשמרן הרב קוק עלה לשבת על כיסא הרבנות הראשון שלו, בעיר זוימל, הזמין פיסות קלף בכתב סופר סת"ם נאה עם פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח השלום והאמת, כולל הפסוק "האמת והשלום אהבו", וקישט בהם את חדר הדיינים שלו ומשעלה לארצנו הקדושה לקח עימו פיסות קלף אלה, ואמר: "אף על פי שבאותה שעה עדיין לא ידע כי גם כאן, בארץ חמדתנו, זקוקים להארה מיוחדת של שלום ואהבת אחים".]

אכילה אצל משפחה בכלים לא טבולים

ש: יש לנו משפחה שבה אוכלים כשר אך לא מקפידים על טבילת הכלים והפרדה ברורה בכלים בין בשר וחלב. הם מזמינים אותנו ונעלבים מאוד אם איננו באים. מה ההלכה בעניין זה?

ת: אסור להשתמש בכלים לא טבולים (רמ"א יו"ד קכ, ח). אמנם חובת הטבילה חלה על הבעלים, לכן גם מי ששואל כלים מיהודי שלא הטביל אותם הרי הוא בא מכוח הבעלים, ואסור לו להשתמש ללא טבילה, ולכאורה גם מי שמתארח דינו כשואל ויהיה אסור בכלים. אך יש מי שהקל כי אין זה נחשב השאלה וכן אין זה נקרא שהאורח משתמש בכלי, כיוון שלא הכלי מעניין אותו אלא המזון, ולא אכפת לו אם יגישו לו בכלים של נייר, ועוד חובת הטבילה חלה על הבעלים (שו"ת בית אב"י קטז). אפשר לצרף את הסברא שכיוון שחייב להוציא את המזון מן הכלי הלא טבול ולהעבירו לכלי טבול, מה לי הוצאתו לכלי אחר ומה לי הוצאתו ישירות לפה. כמובן, סברא זו יפה לצלחת ולכוס ולא לסכו"ם (הגרש"ז אויערבאך, מובא בספר "טבילת כלים" עמ' פו). כמו כן אפשר לצרך את שיטת הראשונים שמותר להשתמש בכלי לא טבול רק שעדיין לא קיים מצווה להטביל. אמנם אין הלכה כדעה זו אך אפשר לצרפה. כן אפשר לצרף שיטת הפוסקים שאיסור השימוש אינו אלא מדרבנן. לסיכום, בשעת הדחק, כדי לא לגרום בושה ומצד החשיבות הגדולה של להיות עם המשפחה ולהרבות אהבה, אפשר להתיר. יש עוד פתרון זמני: במקום להטביל לתת מתנה לגוי והוא משאיל ליהודי. אך הפוסקים אמרו שזה מכוער כיוון שעוקפים את הדין הזה (עיין דרכי תשובה קכ ס"ק סק"א).