ראש השנה (שו"ת)
מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר
[מקורות ע"י הרב מרדכי ציון]
הרגשה בראש השנה
ש: מהי ההרגשה שאנו צריכים להרגיש בראש השנה?
ת: אמר רבנו הרב צבי יהודה: "גילו ברעדה" (תהלים ב, יא) – "ברעדה" מיום הדין, אך "גילו" כי אנו יודעים שד' יסלח לנו.
ראש השנה שחל בשבת
ש: האם יש לומר "שלום עליכם" כשראש השנה חל בשבת?
ת: אין הבדל [יש לומר כבכל שבת].
אכילה לפני שופר
ש: האם מותר לאכול לפני תקיעת השופר?
ת: קיימת מחלוקת בין האחרונים. יש האוסרים כמו במצוות אחרות כדי לא לשכוח לקיים את המצוה, ויש המתירים כיוון שיש על האדם את אימת יום הדין וודאי לא ישכח לקיים את מצוות תקיעת שופר, וגם לא מצינו איסור בדבר. לכן, מי שצריך לאכול לפני תקיעת שופר יש לו על מי לסמוך, והמחמיר תבוא עליו ברכה. [דעתו של הגרי"א הנקין שאסור לאכול לפני תקיעות השופר כמו במצוות אחרות כדי לא לשכוח לקיים את המצוה (וכן כתב נכדו בשו"ת בני בנים א, יד-טו). עיין מגד גבעות עולם (ח"א עמ' סה) שפסק הגרמ"פ שאסור לאכול לפני התקיעות. גם החפץ חיים לא אכל לפני התקיעות, אך כל הבחורים בראדין נהגו לאכול. ומובא בארחות רבנו (ח"ב עמ' קפא) שהגרי"י קניבסקי, לא עשה קידוש לפני התקיעות אף שהיה חלש והיה לו קשה מאד לצום, אמנם לפני התפלה שתה תה עם סוכר. כך גם הרבי מסטמאר, הג"ר יואל טייטלבוים, החמיר על עצמו לא לקדש ולאכול לפני תקיעות שופר, אפילו בשנותיו האחרונות (זמירות דברי יואל – יום טוב עמ' רנא). גם הג"ר אהרן לייכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, נוהג לא לאכול לפני תקיעת שופר. חשוב לציין את מה שכתב הג"ר משה שטרנבך בס' מועדים וזמנים (א, ד) שהחזון איש אמר שבמקומות בהם נהגו לקדש ולטעום אסור לכהנים לישא כפים, כיוון שנעשים כמקום שמצוי בו שכרות ואין לישא בו כפים. ברם הוסיף הג"ר שטרנבך: "והמנהג פשוט לישא כפים במוסיף דראש השנה אף במקומות שמקדשין וטועמין, רק ראוי להזהיר הכהנים שלא לשתות רביעית יין או שאר דברים המשכרין". אמנם, יש מתירים מפני אימת יום הדין ומפני שלא מצינו איסור בדבר (הגרצ"פ פרנק במקראי קודש – ימים נוראים סי' כט ושו"ת מנחת יצחק ה, קיא). כתב הגר"מ שטרנבך שיש עניין גדול לאכול לפני תקיעת השופר, שהרי אנו מחוייבים במצות שמחת יום טוב בראש השנה (שו"ע או" רס, תקצג) ובהרבה מקומות מתאחרים בתפלת היום עד שתים או שלוש שעות אחר חצות ונוצר חשש לביטול מצות שמחת יום טוב, לכן נהגו להקל בזה כמה גדולים וצדיקים מפורסמים ואין כח בידינו למחות (מועדים וזמנים שם). בספר מקראי קודש – ראש השנה של הג"ר משה הררי (עמ' רפא) מובאת הנהגה שלמד הג"ר אברהם שפירא מהגרי"ז סולוביצ'יק בהשתתפות במניינו: פעם אחת הג"ר שפירא איחר למניין הקבוע שלו בראש השנה, הגיע ב'נשמת כל חי' ונאלץ להתפלל במקום אחר. הוא הגיע למניין של הגרי"ז מבריסק זצ”ל, ושם ראה שהגרי"ז מקדש ואוכל לפני התקיעות. מאז נהג הגר"א שפירא להקל ולאכול לפני תקיעות. ברם, אמר הגר"א שפירא שרבנו הרב צבי יהודה לא אכל לפני תקיעת שופר (שם עמ' רפד). הג"ר שלמה זלמן אוירבך פוסק שיאמוד כל אדם בעצמו עד כמה הוא צריך לכך ולא יקדש ללא צורך, אך אם צריך לאכול אין לו להחמיר. באותו עניין היה מספר שהגרי"ז מבריסק אחז ביד הגרש"א יודלביץ (ששימש כבעל תוקע אצלו) בהפסקה שקודם התקיעות והורה לו לקדש ולטעום כדי שיהיה לו כח בשעת התקיעות, וכן נהג הגרש"ז אוירבך לפעמים עם בעלי התקיעה בבית מדרשו (הליכות שלמה – מועדים עמ' כב הערה 4). והורה הגרי"ש אלישיב שבדיעבד ובשעת הדחק מותר לאכול לפני תקיעת השופר (וישמע משה ח"ב עמ' קנז). בס' שרי המאה (ח"א עמ' 5) מספר הרב י.ל. מימון על הרב צבי הירש לוין, רבה של ברלין, שפעם בראש השנה מצאו אביו כשהוא יושב ואוכל לפני התקיעות. שאלו אביו: "הירשל, כלום אין אתה יודע שאסור לאכול קודם התקיעות"? השיב הילד: "ידעתי, אבא, ידעתי. אבל מכיוון שכל עיקרה של מצות תקיעת שופר הוא כדי לערבב את השטן שלא יקטרג, משום כך רציתי גם אני לערבב אותו - הרי השטן בוודאי יודע שאסור לאכול קודם התקיעות וכשיראה שאני אוכל יהרהר בלבו: 'בוודאי כבר תקעו ישראל בשופר' – ולא יקטרג”... – רשם מ"צ.]
שינה
ש: יש מנהג לא לישון בראש השנה. ואם אני מאוד עייף?
ת: מותר. אגב, אין הבדל בין ישן לבין יושב בטל. משנה ברורה (תקפג ט).
ימים נוראים
ש: איפה מוזכר המושג ימים נוראים בתנ"ך או בחז"ל?
ת: לא מוזכר גם לא הראשונים. רק החל מהאחרונים כגון עקידת יצחק או סדר היום.
למה יומיים
ש: למה יש יומיים ראש השנה? האם מלבד הספר שהיה בעבר לגבי התאריך, יש גם טעם עמוק?
ת: הכול עמוק. מידת הדין הקשה וצידת הדין הרכה. ספר הזוהר.
סימנים לפני או אחרי המוציא
ש: האם לאכול את סימני ראש השנה לפני המוציא או לאחר ברכת המוציא?
ת: כל אחד יעשה כמנהג עדתו. מי שאין לו מנהג, יש לו לאכלם לאחר ברכת המוציא, מפני שברכות שמברכים לפני ברכת המוציא מכניסות את המברך בספקות, כגון האם ברכת המזון פוטרת את המאכל או לא. אמנם מי שאוכל את הסימנים לפני המוציא, יש לו על מי לסמוך. ישנם ספרדים שבכל שבת אוכלים מיני מאכלים לפני ברכת המוציא בכדי לברך על כל סוג: בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, בורא מיני מזונות ושהכל נהיה בדברו. מדוע נהגו כך, הרי לכאורה זו ברכה שאינה צריכה? נהגו מנהג זו על מנת להשלים מאה ברכות בשבת.
קדימות לתפוח
ש: למה לברך קודם על תפוח לפני הפרות האחרים, הרי קודם צריך לברך על פירות משבעת המינים, כתמר ורימון? מדוע כתוב בסידורים מסוימים שיש לברך קודם על התפוח, כמו שכתוב בסידור עולת ראיה? (ח"א עמ' שיט).
ת: יש אומרים שהאשכנזים היו עניים ובקושי היה להם תפוח. לא היו תמרים ורימונים, לכן בירכו על התפוח. אכן, אם יש פירות משבעת המינים צריך לברך עליהם קודם התפוח. וכן כתוב בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי בשם הג"ר יוסף חיים זוננפלד (וכן אמר הג"ר שלמה זלמן אוירבך, מובא בס' חכו ממתקים ח"א עמ' רחצ). אמנם יש הרבה מקומות שנוהגים כך, לברך על התפוח לפני כל שאר הפירות, וכן מודפס בסידורים. מהי הסיבה לכך? כיוון שנהגו לאכול קודם את התפוח, אם כן התפוח הוא החביב, וחביב קודם לשבעת המינים (עיין שו"ע או"ח ריא, א-ב). המנהג עושה שהתפוח הוא החביב. לכן, מי שנהג להקדים את אכילת התפוח לשאר המינים, יש לו על מי לסמוך.
שנה טובה ומתוקה ע"י אכילת תפוח
ש: האם משום שאתה אוכל תפוח יהיה לך שנה טובה ומתוקה? משום שאתה אוכל תמר יתמו שונאינו? האם אין כאן איסור "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו)? 'ניחוש' כוונתו, עשיית פעולה סמלית תוך מחשבה שהפעולה הסמלית מצילה (סנהדרין, סה, ב). זה איסור דאורייתא!
ת: בלשון הגמרא (הוריות יב, א וכריתות ו, א) הדבר נקרא 'סימנא מלתא', לא חושבים באמת שרק בגלל שאוכלים תפוח בדבש תהיה שנה טובה ומתוקה. סימנא מלתא, עושים חופה תחת כיפת השמים כדי שיהיה טוב (רמ"א אה"ע ס, א, ועיין שו"ת איגרות משה אה"ע ח"א ס' צג ופניני הרב עמ' ריח-ריט על הגרי"ד סולוביצ'יק). עושים חופה ביום שלישי כי נכתב בו פעמיים "כי טוב". אנחנו לא באמת חושבים שזה גורם הבלעדי, אבל זה סימן טוב. מה זה סימן טוב? מסביר החיי אדם (כלל קלט, ו) בשם הרמב"ן שמשום שאתה מתכוון, זה מעורר למעלה, וזה חל עליך. ברם, המאירי אומר: ככה נהגו, לא לריב על מנהגים. אנשים שומרים את המנהגים ואם אתה אומר להם שלא לנהוג ככה, אתה הורס את חייהם. אם ה"מנהג" הינו מנהג איסור, אין מה לעשות. אבל אם אין בו איסור, לא אומרים דבר. לשיטת המאירי עיקר עניין הסימנים בראש השנה הוא לעשות תשובה. תעשה תשובה כאשר אתה אוכל כל פרי ופרי ותהיה לך שנה טובה ומתוקה. זה דומה למה שכתוב בגמרא במסכת ראש השנה (טז, ב) ששינוי שם קורע גזר דינו של אדם. האם עלה בדעתך שאם קוראים לאדם בשם פישל והוא שינה את שמו לאפרים כל בעיותיו תפטרנה? הרמב"ם בהלכות תשובה (ב, ד) מבאר שאם הוא עושה תשובה גדולה, הוא אדם אחר, לכן הוא משנה את שמו. וכן לפי הר"ן (ראש השנה ג,ב בדפי הרי"ף), אדם משנה את שמו משום שהוא החליט להיות אדם אחר, וכל פעם שהוא נזכר בשם החדש שלו זה מעורר אותו לעשות תשובה. אין ערך בעצם שינוי השם, העיקר הינה עשיית התשובה. וכן עניין הסימנים, לעורר אותנו לתשובה.
ש"ץ מסוכסך עם אשתו
ש: האם אדם מסוכסך עם אשתו יכול להיות שליח ציבור בימים נוראים?
ת: ודאי לא. הרי צריך אדם צדיק. פס"ת תקפא 52.
בעל תקיעה
ש: האם כמו ששליח ציבור צריך להיות גדול בתורה, שו"ע או"ח תקפא א, כן הוא בעל תקיעה?
ת: עוד יותר, כי הוא מוציא ידי חובה. פס"ת שם 39.
מקהלת החזן
ש: אצלנו בבית-הכנסת יש מקהלה שמלווה את החזן בימים נוראים. האם גם הם צריכים להיות גדולי תורה כמו החזן, שו"ע או"ח תקפא א, או כל אחד יכול להיות?
ת: עליהם להיות יהודים כשרים ויראי שמים. שו"ת חת"ס (סי' רה).
תקיעת שופר לנשים לא צנועות
ש: בבית-הכנסת שלנו באות נשים בלבוש לא צנוע, שמאוד פוגע בשאר המתפללות. דיברנו איתן והן מתעקשות. מותר להודיע להן שביקשנו מבעל התקיעה שיתכוון לא להוציא אותן ידי חובה?
ת: כן. עם אישור רב בית-הכנסת. פס"ת תקפא 63.
מנהגים בתקיעת שופר
ש: אני ספרדי המתפלל בבית-כנסת אשכנזי בו תוקעים שברים כמקובל שבור (טו-או-טו) ואנו ספרדים תוקעים בקול נמשך (טו-טו). וכן הם תוקעים בחזרת הש"ץ ואנו בתפילה בלחש. האם אני יוצא ידי חובה?
ת: כן. כל זה לא מעכב. הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה מועדים ב יג. ועיין שו"ת יחוה דעת ו לז). אבל ראוי בסוף התפילה להשלים תקיעות בקול נמשך. הגרשז"א (שלמה מועדי פ"י. וכן מועדים וזמנים א ה).
ישוע שר הפנים
ש: במחזור שלי ביהי רצון של תקיעת שופר, כתוב: ישוע שר הפנים. מה זה??
ת: אין מלאך כזה במלאכי עליון לרב ראובן מרגליות. זה הוכנס בדפוס על ידי מיסיונרים. שערים מצויינים בהלכה קכט טז.
מנגל בראש השנה
ש: האם ראוי לאכול "על האש" בסעודה שניה של ראש השנה?
ת: לא. זה יום רציני, יום קדוש, יום חשבון נפש, יום תשובה, ולא יום בילוי.
ימים נוראים
ש: מה מקור הביטוי ימים נוראים?
ת: לא אצל חז"ל אלא אצל ראשונים כגון המהרי"ל.
ב' ימים או יומא אריכתא
ש: כתוב במשנה ברורה (או"ח ס"ק לד) שראש השנה נחשב לשני יו"ט בפנ"ע ושתי קדושות, ולכן איסור הכנה מיום א' ליום ב', אבל בסימן תר סעי' א כתוב ששני הימים קדושה אחת ויומא אריכתא. האם ראש השנה ב' ימים או יומא אריכתא?
ת: מחמירים לכאן ולכאן.
[והשיב הגר"ח קניבסקי: אע"ג דלחומרא אמרינן דחד יומא מ"מ הראשון דאורייתא והשני דרבנן (לבנימין אמר עמ' מט) – מ"צ].
נשים בתפילות ימים נוראים
ש: בימים הנוראים, בגלל הטיפול בילדים, אני רק מעט בבית הכנסת ואני מרגישה שאני מפסידה וכיצד ד' יסלח לי?
ת: ד' יסלח לך במצוה הגדולה של טיפול בילדים (ורבי אליהו לופיאן היה אומר: יש לי בקבלה, שהנשים שנמצאות בבית בימים נוראים ומטפלות בילדים הם אינן זקוקות לכל התפילות וכל האוירה שיש בבית הכנסת בשביל שהתפילות שלהן תעלינה למעלה, להם יש צינור ישיר עד למעלה עד לכיסא הכבוד, ובכמה מילים שיש להן אפשרות לומר ולהתפלל, הן מתקרבות לכיסא הכבוד עם כל הציבור שעומד שעות ארוכות ומכתיר ומבקש ומתחנן מאת המלך הקדוש היושב על כסא רם ונשא – מ"צ).
תקיעה וצילומים
ש: האם מותר לתקוע בראש השנה לחילוניים כאשר חלק מהם יצלמו?
ת: לא. לכן לבקש בעדינות ובנחישות שאף אחד לא יצלם.
נשים בהתרת נדרים
ש: האם אישה צריכה לבוא להתרת נדרים?
ת: יש ממנות את בעליהן שליח. עיין יו"ד רלד נו. אך רוב הנשים נהגו לצאת ידי חובה בכל נדרי. הליכות שלמה א י.
התרת נדרים לאישה
ש: האם אישה חייבת בהתרת נדרים לפני ראש השנה?
ת: י"א כן, י"א בעלה יעשה עבורה, י"א די בכל נדרי (כי בא מועד, ימים נוראים, עמ' טו).
תקיעות רבות לפי כל השיטות בראש השנה
ש: האם כדאי לתקוע תקיעות רבות לפי כל השיטות אחרי תפילת מוסף בראש השנה?
ת: לא כדאי לנהוג כן משום שלושה נימוקים שכל אחד מהם מספק: א. יש המצאה חדשה דומה לגבי קריאת פרשת זכור, וגדולי ישראל כבר התנגדו לזה. בס' מועדים וזמנים (ח"ו ס' צז), כתב הג"ר משה שטרנבוך: "תלמיד חכם אחד סיפר לי שנזדמן לפרשת זכור למקום תורה שהחמירו בזה, ובעצמו שמע שקראו וחזרו וקראו שם שבע פעמים בכל מיני הברות לצאת באלו החששות, אבל הדבר זר מאד להחמיר בזה כ"כ". הוא התנגד מאוד לדבר הזה, וכתב שבעל קריאה צריך לקרוא במבטא של רוב הצבור, ודי שהמקשיב מבין משמעות המצווה. ועוד, ה"מנהג" החדש הזה הוא לעז על הדורות הקודמים שלא חששו לדבר הזה בכלל (אמנם לגבי תקיעת שופר, הגר"מ שטרנבוך כותב שיש להחמיר לכמה שיטות מובהקות. שם ח"א סוס"י ה הערה יג). וכתב הג"ר חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב (ו, כב) שמנהג זה אינו נראה, משום שנמצא שאנו מזלזלים בכל יתר קריאות התורה, שכן חשים אנו רק לקריאה של פרשת זכור שהיא מן התורה בלבד, ומזלזלים ביתר הקריאות שהן מתקנת משה רבינו, ואין נכון לעשות כן. לכן קריאה אחת מספיקה, ומי שרוצה להחמיר, די אם יקראו פעם בהגיה ספרדית-ירושלמית ופעם בהגיה תימנית (שלפי דעתו היא הגיה מקורית). ולדעתו של הגרש"ז אוירבך, יוצא אדם ידי חובתו בשמיעת פרשת זכור בהברה השונה ממסורת אבותיו, אולם לכתחילה ראוי להמנע מכך. ומכל מקום אין לעשות כן בציבור לקרוא באותו מעמד בכמה הברות, שמלבד שאין זה כבוד הציבור, אין גם טעם לדבר כלל, ומעולם לא שמענו שינהגו כן (הליכות שלמה - מועדים ח"א עמ' סט הערה 68 ועמ' שכג). וכדומה, בשו"ת בני בנים (ב, א).
והוא הדין לגבי תקיעת השופר. ב. בשו"ת משנה הלכות (ח, רו), הג"ר מנשה קליין דן בתשובה ארוכה בענין אם מותר לטלטל שופר (או לולב) לאחר שיצאו ידי חובתו או אם הוא מוקצה, כי הרי אחרי שאדם יצא ידי חובתו, אין בשופר צורך (ואולי אפשר לחלק בין שופר ללולב), אא"כ צריך לתקוע לחולה וכדומה. הוא מסביר שזו מחלוקת הראשונים, ומה לנו להיכנס בדחוקים בראש השנה כיוון שגם למתירים אין בזה מצווה אלא שמותר לתקוע ולדעת האוסרים הוא איסור, ובראש השנה שב ואל תעשה עדיף, וישב ויעסוק בתורה ויקיים מצווה ממש (עי' דברי הרמ"א [או"ח תקצו, א] שאין לתקוע עוד בחינם, ונו"כ שם שדנים בזה ויש שחולקים. ובשו"ת אבני נזר סי' תמח, החזיק שקצת מצווה יש בו כל היום כמו מנהג אנשי ירושלים בלולב. עי' שו"ת קנין תורה בהלכה לג"ר אברהם דוד הורוויץ [ו, לד\ב אות ו], שהיה חבר בד"ץ של העדה החרדית, שדן בזה). והגר"מ שטרנבוך כותב שאיננו חוששים לדעת הרמ"א אם יש צורך לתקוע (שם). וכן פסקי תשובות (תקצו אות ב). ג. אברך אחד שאל את הגראי"ל שטיינמן במה שאומרים על מהרי"ל דיסקין שהיה שומע בראש השנה הרבה תקיעות, אם זו הנהגה ראויה לעשות כך. הגראי"ל השיבו תחילה מבחינת ההלכה אם מותר לתקוע תקיעות שלא לצורך ביו"ט עיין בשו"ע או"ח סימן תקצו, [וכן להביא לביהכ"נ ביו"ט של סוכות הרבה לולבים ואתרוגים יש לחוש משום טלטול שלא לצורך], והחזו"א באמת לא הרבה בתקיעות אחרי התפילה. אח"כ אמר הגראי"ל דברים נוראים: הנה את התקיעות של ר' יהושע לייב כולם רוצים לעשות, אבל ללמוד כמותו מי רוצה לעשות, הוא היה יושב ולומד כל הלילה עם נר גדול בהתמדה נוראה. ובאמת זה טכסיס היצר הרע שאומר לאדם לך תשמע תקיעות כל היום והעיקר אל תלמד! כי לא איכפת ליצר הרע שישמעו כל היום תקיעות, העיקר אצלו שלא ילמדו, וזו עצת היצר לגרור את האדם אחרי חומרות הכל כדי שיניח מן לימוד התורה (וכדומה, כתב הגאון רבי אלחנן וסרמן: "וכן שמעתי מפה קדוש רבינו בעל החפץ חיים זצ"ל בזה הלשון לא איכפת לו ליצר הרע שיהודי יתענה ויבכה ויתפלל כל היום ובלבד שלא ילמוד". קובץ מאמרים עקבתא דמשיחא עמ' פח. אעלה בתמר - מתורת בריסק עמ' קסא).
וזה דומה למה שסיפר הגרי"ד סולוביצ'יק: "מעשה, ונכנס אבא מרי (הגר"מ) בליל ראש-השנה לבית הכנסת ומצאני אומר תהילים עם הציבור. לקח את ספר התהילים מידי והושיט לי מסכת ראש-השנה. 'אם רצונך לעבוד את הבורא עכשיו, כלך לך אצל הלכות קדושת היום'. ר' חיים איש בריסק היה עוסק בתורה בשעת אמירת [ה]פיוט[ים] בימי הדין - בר"ה טיפל בהלכות שופר, וביוהכ"פ - בהלכות עבודת היום" (איש ההלכה עמ' 77. אמנם הג"ר צבי מאיר גינזבערג, ראב"ד אגודת הרבנים דארה"ב וקנדה, סיפר שכשהיה בירושלים נכנס בר"ה באמצע היום למעונו של הרב מבריסק, הגרי"ז, ומיד שאלו אותו אם יודע לתקוע, וציוהו לתקוע ולהוציאו י"ח. והיה מוסיף בהלצה שבבריסק מפרשים הקרא 'יום תרועה', שכל היום עוסקים בתקיעות. ניצוצי צבי מאיר עמ' קיד).
לכן עדיף לעסוק במצוות ברורות כגון לימוד תורה מאשר חומרות או אפילו מצוות לא ברורות.
באיזה צד פה יש לתקוע בשופר
ש: האם יש צורך לתקוע בשופר בצד מסויים של הפה?
ת: כתב הרמ"א (או"ח תקפה, ב): "וטוב לתקוע בצד ימין אם אפשר לתקוע בכך". וכן גם איטר יד (שו"ת באר משה ב, ג אות כא. קונטרס איש איטר להגר"ח קניבסקי אות מט). והמשנה ברורה (סק"ז) כתב: "משום דכתיב: והשטן עומד על ימינו לשטנו". והוסיף בביאור הלכה: "עיין במ"ב עוד שמעתי בשם הגאון מהר"ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון כי בש"ס ר"ה ד' ל"ד ילפי לה לתקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ובקרא (שופטים ז, כ) אצל מלחמה בגדעון כתיב ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע", עכ"ל (עי' פסקי תשובות תקפה אות ה).
והג"ר צבי פסח פרנק (מקראי קודש - ימים נוראים סי' י אות ב) ובשו"ת רבבות אפרים (ג, שצב) הקשו שמשם יש רק ראיה על אחיזת יד ימין ולא על ימין פיו.
ובשו"ת באר שרים, הג"ר אברהם יפה שלזינגר, אב"ד גענף (ז'נבה, שוויץ) מיישב את קושייתם, שלענ"ד הצדק והאמת בנחלת האור שמח והחפץ חיים שמשבח לטעם זה, היות ובכתוב נאמר וביד ימינם השופרות לתקוע, והאי "לתקוע" לכאורה מיותר דהרי פשוט דשופר לתקוע, וכמו דלא כתב הכתוב ביד שמאלם בלפידים "להאיר". אלא מהאי לתקוע נלמד דגם בעת התקיעה בצד ימין היה, ודו"ק כי נכון הוא בעזה"י (שו"ת באר שרים ליקוטים סי' ח שאלה י. וכן בספרו באר שרים - מועדים בית הלכות ירח האיתנים עמ' פח).
ויש להזכיר את כל הרקע להופעת הערת האור שמח על ידי החפץ חיים. החפץ חיים במשנה ברורה אינו מזכיר גדולי דורו מלבד עוד פעם אחת. הוא מביא בשם "אחד מחכמי הזמן" הוכחה מפסוק ומבבלי שברכת כהנים מן התורה גם בחו"ל (שו"ע או"ח קכח מד שע"צ ס"ק קלא*) והוא האדר"ת, שכן כתב באחד מספריו שמסר הוכחות אלה וגם אחרות לחפץ חיים כאשר נפגשו בוורשא, אבל המשנה ברורה לא מזכיר שמו של האדר"ת (מפי הג"ר חיים דומב).
אמנם בס' שמושה של תורה מהרב אשר ברגמן (עמ' קנח-קנט) מביא מזקנו הג"ר אלעזר מנחם מן שך דבר ידוע שהחפץ חיים לא מביא דעותיהם של גדולי דורו במ"ב, אך החפץ חיים לא רצה לגלות את הטעם. רק אחד מגדולי אותו דור מוזכר ב"ביאור הלכה", והוא הג"ר מאיר שמחה מדווינסק, בעל ה"אור שמח", מוזכר בס' תקפה על דברי הרמ"א הכותב כי טוב לתקוע בצד ימין של פיו. וכתב על זה ביאור הלכה: "עיין במ"ב עוד שמעתי בשם הגאון מהר"ר מאיר שמחה הכהן טעם נכון כי בש"ס ר"ה ד' ל"ד ילפי לה לתקיעת שופר מחצוצרות המלחמה ובקרא (שופטים ז) אצל מלחמה בגדעון כתיב ויחזיקו ביד שמאלם בלפידים וביד ימינם השופרות לתקוע", עכ"ל.
אומר הגרא"מ שך: ואף כאן לא חרג החפץ חיים מגדרו, שלא להביא מפסקי גדולי דורו. גם בפעם הזאת לא הביא החפץ חיים דבר הלכה בשם בן דורו, אלא רק טעמו של מנהג. אולם, מדוע מכל גדולי דורו לא הזכיר החפץ חיים במשנה ברורה אלא את הגאון רבי מאיר שמחה בלבד? הסיבה לזה שיער הג"ר שך שהיה איזה ויכוח בין הגאון רבי מאיר שמחה והחפץ חיים (שמעתי שזה היה ביחס להוראת הממשלה להכניס דברי חול בישיבות, שכמובן שניהם התנגדו, אבל דעתו של החפץ חיים היתה שאפילו אם הממשלה תסגור את הישיבה אין להכניס דברי חול, ודעתו של הג"ר מאיר שמחה היתה שעדיף ללמוד דברי חול מלסגור את הישיבות. עיין גם בעניין הויכוח בס' דברי הרב להג"ר צבי שכטר עמ' רטו-רטז). והחפץ חיים חשש שהתבטא קצת בחריפות נגד רבי מאיר שמחה לכן הביא דברי תורה שלו בספרו.
והוסיף הגרא"מ שך: אף שהיתה זו סברתו העצמית, כעבור זמן פגש בהגאון רבי מנדל זקס - חתן החפץ חיים, והביע בפניו השערה זו. והוא אישר לפניו שאכן, כך היה ידוע בראדין, שזו הסיבה שבגללה נזכר רבי מאיר שמחה במשנה ברורה.
ודבר זה כן גם אישר הג"ר אברהם שפירא (אמרי שפר עמ' רנ, רנב. אמנם שמענו בשיעור שאמר הג"ר צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, שיש אומרים שהכרך של המשנה ברורה שיצא עם הערת האור שמח, יצא לפני המחלוקת ביניהם, וצ"ע).
ובפסקי תשובות (תקפה אות ה) מביא: כשיש תוקע תלמיד חכם וירא שמים ובעל מעשים טובים שאינו יכול לתקוע אלא בצד שמאל של פיו, יש להעדיפו על תוקע שיכול לתקוע בצד ימין אבל אין לו מעלות אלו, כי דין הבעל תוקע כדין בעל תפילה לכל פרטיו.
שפם כחציצה בין הפה לשופר
ש: מי שיש לו שערות ארוכים בשפם, האם הוא נחשב כחציצה בין הפה לשופר, כמו שבלורית או שער ארוך הם חציצה בהנחת תפילין (מ"ב כז ס"ק טו)?
ת: א. פוסקים דנו על חציצה בזמן תקיעת שופר במקרה מפורסם של ברית מילה שחלה בראש השנה. הט"ז מספר בהלכות ראש השנה שהגאון רבי פייוויש מקראקא היה מוהל, וכשהייתה מזדמנת לו ברית מילה בראש השנה, לא קינח פיו אחר המציצה במילה, אלא תקע בשופר בעוד הדם בשפתיו, כדי לערב מצוות מילה בשופר (או"ח תקפד סק"ב) (ואמר הג"ר יצחק טוביה ווייס, גאב"ד של העדה החרדית בירושלים על האדמו"ר משאץ-לונדון, רבי שלום מאסקאוויטש: "מו"ר הג"ר שלמה בוימגארטען זצ"ל [דיין בוויען ואח"כ בלונדון] היה מוהל מומחה, ופעם אחת היתה לו ברית בראש השנה בבית מדרשו של הרב זצ"ל [האדמו"ר משאץ-לונדון, רבי שלום מאסקאוויטש]. אחר הברית אמר לו הרבי זצ"ל: 'רבי פייבוש דאווענט (מתפלל) מוסף'... וכוונתו היתה לרמז את מה שהביא הט"ז. ספר רבינו הגדול אמרו עמ' רלד. ובס' והערב נא [ח"א עמ' 69], הג"ר יצחק זילברשטיין מספר על מוהל כוהן שעלה לדוכן כשידיו מלוכלכות בדם, והחכמים שיבחו אותו).
אבל הנודע ביהודה בדגול מרבבה שם חולק על מה שעשה רבי פייוויש, וכותב שאין לעשות כן, שיש לחוש שיישאר דם אחר שיתבייש בפי השופר ולא עדיף משופר שציפהו זהב במקום הנחת הפה, הוא פסול (ראש השנה כז, א. שו"ע או"ח תקפו, טז). וכן בשו"ת בית שלמה (סי' קו) מצדד כהדג"מ.
ובשערי תשובה מיישב כיון שאין דם בפה רק לכלוך פה לבד אין בו כדי לזוב ממנו לתוך השופר והלכלוך אין בו משום חציצה דחזותא לאו מלתא הוא, ע"כ. וכתב בכרם שלמה (או"ח סי' קסא) ע"פ הגמרא בפסחים (סה, ב) "שבח הוא לבני אהרן, שילכו עד ארכובותיהם בדם" של קרבנות הפסח, הכי נמי יש לומר שבח הוא למוהל שיהיו ידיו צבועות בדם מילה, כי חביב אינו מקפיד עליו ואינו חוצץ (ומובא במועדי הראי"ה [עמ' שג]: "הגר"י הוטנר שליט"א מספר, שבערב פסח אחד, ליוה גם הוא את הרב [מרן הרב קוק] בשובו מן הכותל, והנה הולך ובא לקראתנו הרב ר' יוסף חיים זוננפלד ז"ל. הרב הזדרז והקדים וברך אותו בברכת חג כשר ושמח, והריח"ז החזיר לו ברכת חג והוסיף: אני מברך אותו שלשנה הבאה אראהו שוב כאן, כשהוא טובל רגליו היחפים בדם! [כוונתו היתה שמרן הרב שהיה כהן יזכה להקריב קרבנות פסח בבית המקדש, ורמז לדברי הגמרא - פסחים סה, ב - 'שבח הוא לבני אהרן, שילכו עד ארכובותיהם בדם' של קרבנות הפסח]").
ועיין עוד בשו"ת קנין תורה בהלכה לג"ר אברהם דוד הורוויץ (ו, לד\ב אות א), שהיה חבר בד"ץ של העדה החרדית, שדן בזה. ב. בשו"ת רבי עקיבה יוסף (או"ח ב, שפב), כתב הגרע"י שלזינגר בעל 'לב העיברי', שהעיר לו חתנו הרה"ר פנחס צבי על אנשים שיש להם שערות גדולים בשפם אצל הפה, אם יש לחוש משום חציצה, כי מדרכם לחתוך אותן שערות, אמנם יש צדיקים אשר אין חותכים אותן שערות כי אם רוחצין אותם, ואפשר לומר סמך מהכתוב במפיבושת דכתיב בשמואל (ב יט, כה) שפם לא עשה (לא חתך את השפם) כל זמן שלא היה דוד המלך על מקומו (חסידי חב"ד לא גוזרים את השפם - מ"צ), ושמעתי בשם מהר"ם א"ש זצ"ל שקרא על השפם זקן של בשר בחלב, כי הדרך לשתות חלב ואח"כ אוכלים רוטב של בשר, על כן הקפידו לחתוך אותן שערות, מ"מ יש לדון מה דינו כלפי תקיעת שופר אם הוה חציצה.
ואפשר לומר זה כעין מה שכתב במחצית השקל (או"ח כז סק"ד) לעניין שמניחים במקום בלורית הוא חציצה (עיין בזה בשו"ת שאילת שלמה א, כג). והגרע"י שלזינגר מחלק בין דרכו לגלח את השפם לאין דרכו לגלח השפם.
ויש להוסיף ששפם אינו דומה לבלורית או שערות הראש שיש איסור לגדל משום חוקות הגויים ומשום לא ילבש, שאין איסור לגדל את שערות השפם, ולכן אם דרכו לא לגלחן, אין זה נחשב כחציצה. וזה דומה לנזיר, שאין שערותיו נחשבים כחציצה כי הרי התורה צוותה (וכן לגבי הרב הנזיר, הרב דוד כהן. ומה שהרוגצ'ובי גדל שער, מפני ביטול תורה של הליכה לספר, אך הוא גאון יוצא דופן שאינו דמות לחיקוי).
סיכום: הגרע"י שלזינגר מסיק לא לחלק בין רגיל לחתוך או לא, לכן בעל תקיעה צריך לחתוך אותן שערות או לסלקם שלא תחצוצנה בין הפה לשופר, כמו ציפוהו זהב שפסול משום חציצה, וכן בדם של מילה ידאג שישאר הדם רק סביב לשפתיים ולא על השפתיים ממש, ויוצא ידי שניהם, עם ברוך זוכר הברית.